למאיר רביבו (82) מאשדוד יש שבעה ילדים. מנישואיו הראשונים יש לו בת אחת, ז'קלין כהן (59), ומנישואיו השניים נולדו לו שישה ילדים, בן וחמש בנות. לפני 25 שנים עזבה ז'קלין עם בעלה ובנה את הארץ, ועברה לגור בפלורידה. שם נולדו לה עוד שני ילדים. "ביום בהיר אחד היא קמה ועזבה", מספר אחיה למחצה ג'איס. "בלי להודיע לאף אחד, בהפתעה גמורה, ב'בום' אחד נעלמו עקבותיה. היה נתק של מספר שנים, ולאחר מכן היה איתה קשר טלפוני מדי פעם. הוא לא ראה אותה מאז ולא הכיר את ילדיה. רק לפני שנה הגיע לביקור בנה הקטן, שהיום הוא בן 22, ופגש בפעם הראשונה את סבו".
ג'איס מבקש שלא לפרט על הנסיבות שהובילו לעזיבה הדרמטית, אך התוצאה ידועה: ז'קלין לא חזרה לבקר בארץ. "אבא קיבל את זה מאוד קשה, זו הבת היחידה מנישואיו הראשונים, הוא מאוד אוהב אותה, וכשהיא עזבה זה הכאיב לו מאוד", מוסיף ג'איס. בזמן שמאיר ומשפחתו גרו באשדוד, ז'קלין גדלה והתגוררה לאחר נישואיה בתל אביב. בין ילדיו של מאיר היו יחסים טובים. כשג'איס היה שחקן בקבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, היה מתארח בביתה פעמים רבות, מאחר שגרה ליד מגרש האימונים.
אתה יכול לשער למה לקח לה כל כך הרבה זמן לחזור?
"היא ידעה שאבא מאוד חולה, וכנראה רצתה לסגור מעגל. היו הרבה שנים שהיא לא יכלה לצאת מארה"ב כי לא היה לה אישור, והיא ידעה שאם תצא, לא תוכל לחזור". מאיר שוהה בבית אבות זה מספר חודשים. הוא עבר שלושה אירועים מוחיים שהותירו אותו משותק ועם קשיי דיבור. "מה שיפה הוא, שמאז שאבא ראה אותה הוא התחיל לדבר כמה מילים. קודם לא הבנו אותו, הוא דיבר לא ברור, ואיך שהיא באה הוא התחיל לדבר מילים רצופות והבינו אותו", מספר ג'איס. ז'קלין הגיעה לביקור בן שלושה שבועות. אחרי יום כיפור היא תחזור לביתה בפלורידה.
ספר על רגע המפגש.
"קודם כל הכנו אותו במשך חודש. ידענו כמה שהוא רוצה להיות איתה, וטפטפנו לו שהיא תגיע, והוא הבין. ברגע שהיא הגיעה לבקרו בפעם הראשונה קראנו לרופאים שיהיו לידו. כשהוא ראה אותה, הוא התרגש ובכה שעות. זה היה מרגש, כולם בכו, כל מי שהיה בחדר. זה היה אחד הימים היותר מרגשים בחיי. קשה לו לדבר, קשה להבין אותו, אבל הוא קרא בשם שלה כל הזמן. בזמן הביקור היינו כל האחים איתה, ביחד, לצדו, אבל הוא התרכז רק בה.
היא הראתה לו תמונות מלפני 50 שנה של אימא שלה ושל אנשים שהוא לא ראה מאז, והוא זיהה את האנשים בתמונות. אותנו הוא לפעמים לא מזהה, וזה היה מפליא ומרגש לראות אותו זוכר אנשים מלפני כל כך הרבה שנים. היא הכירה אותו כאבא בריא וחזק, וכשהיא ראתה אותו נשבר לה הלב. מאז המפגש הראשון שהתקיים לפני כשבועיים, ז'קלין ביקרה את אבא עוד מספר פעמים. בפעם האחרונה שלקחתי אותה אליו, הוא ביקש שנשים לו נעלי ספורט כדי שיבוא איתנו, והוא מסכן משותק".
דיברתם על העבר? על מה שקרה לפני 25 שנים?
"אנחנו לא מדברים על מה שהיה. המפגש הוא מרגש, זכינו לראות את אחותנו החורגת. היא אישה מאוד טובה, ואי אפשר לשפוט אותה למה ואיך. לא נכנסנו לעומק, מה שעבר עבר, נפתח דף חדש. אני שמח שסגרנו מעגל, ולפחות אבא זכה לראות אותה. לאורך כל השנים הוא תמיד היה מציין את חסרונה ושואל עליה. היום, כשאנחנו בעצמנו הורים, אנחנו מבינים מהם הגעגועים. אם אנחנו לא רואים את ילדינו יום אחד, אנו משתגעים מרוב געגועים. לדעת שאבי היקר, שלא ראה את הבת שלו 25 שנים, זכה לראותה, משמח אותי. וזו הזדמנות להעביר מסר לקוראים, תמיד תזכרו את המשפט 'אל תשליכני לעת זקנה'. כל יום שעובר לא חוזר, בואו ניתן תשומת לב להורים שלנו ונשמח אותם אפילו במילה הכי קטנה, כי הם זקוקים לנו כמו שאנו היינו זקוקים להם בילדותנו".
