"אני חושבת עליו יום יום, דקה דקה. הוא היה יכול להיות אבא לילדים, להיות אחרי צבא ואולי בקבע. הוא אהב לשמוע סיפורים מאבא שלו איך היה בגולני, והיה לו כבר תאריך גיוס", אומרת קורין חדד והדמעות זולגות. לפני כשבועיים נערכה אזכרה במלאת חמש שנים למותו הטרגי של בנה דוד אלכסנדר ז"ל. דוד נרצח באכזריות על ידי אליהו עשור, שנחשב לחבר ילדות. עשרה ילדים יש לקורין, ודוד הרביעי מביניהם. דוד נולד עם עפעף נפול, ההגדרה הרפואית היא "צניחת עפעף מולדת", והוא עבר שבעה ניתוחים בילדותו במטרה להרים את העפעף.
"הוא עבר קושי רב כילד. בתלמוד תורה קראו לו בשמות 'משה דיין', 'בלעם סתום עין', צחקו עליו", מספרת קורין. "אז לא היה בתלמוד תורה כיתות עם טיפול רגשי, והוא התחיל להרביץ, הוא לא מצא איך להתמודד. אני הייתי איתו, נלחמת להוכיח את חפותו. אחר כך הוא לא רצה להמשיך ללמוד. הם הבינו שאין ביכולתם לעזור. לא היו אז הרבה תלמודי תורה, וגם לא אפשרות לכיתות טיפוליות, ריפוי בעיסוק או טיפול רגשי. היינו אמורים להתמודד עם שיחות מוסר ושיחות רבנים והיה קשה. הוא תמיד היה במסגרות בתוך העולם החרדי. שנתיים וחצי למד במגדל העמק עד מלחמת לבנון השנייה, ואז שחררו את הילדים הביתה, הוא התחיל עבוד וכבר לא חזר ללמוד. בגיל 14 דוד עבר את הניתוח האחרון, ואז מצבו השתפר גם מבחינה חברתית".
"במקום מסיבת גיוס, ישבנו עליו שבעה"
הרצח אירע בסוף אוגוסט לפני חמש שנים, בצומת הרחובות שדרות ירושלים והרב לוין בעיר. על פי כתב האישום, ב-28 באוגוסט התפתח בין השניים, שבילו יחד עם חברים נוספים באשדוד, ויכוח שגלש בשלב מסוים לתגרה גופנית, שבעקבותיה איים עשור על חדד. באותו הלילה התקשר עשור לחברו וביקש ממנו "לעשות סולחה". השניים נפגשו סמוך לשעה 01:00, וברכב שבו נסעו התפתח ביניהם ויכוח שבמהלכו עצר חדד את הרכב, יצא ממנו וברח מעשור, שבתגובה יצא לחפשו כשהוא חמוש בשוקר חשמלי ובסכין. מכתב האישום עולה כי עשור רדף אחרי חדד שניסה להימלט, תפס אותו, הימם אותו בעזרת השוקר, והחל לדקור אותו בכל חלקי גופו. חדד נפל לרצפה, ועשור לא הרפה. הוא דקר אותו עשרות פעמים, בעט בו, והכה אותו בידיו, תוך כדי שחדד מנסה להתגונן ומתחנן בפני עשור שיעזוב אותו לנפשו ואף זועק לעזרה. עוד עולה כי לאחר שהוא סיים לדקור את חדד, ברח עשור כשהוא זורק את הסכין בין השיחים בקרבת מקום ונמלט מהזירה. ניידת מד"א שהוזעקה למקום מצאה את חדד הפצוע, כשהוא שוכב על המדרכה שותת דם.
הוא פונה לבית החולים כשהוא במצב אנוש ולאחר זמן קצר מת מפצעיו. מכתב האישום עולה כי במעשיו גרם עשור בכוונה תחילה למותו של חדד לאחר שהחליט להמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה ובנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. המשפט נמשך שלוש שנים, ובסופו הושג הסדר טיעון לאחר שההגנה הביאה חוות דעת של פסיכיאטר מומחה שקבע, בין היתר כי הנאשם היה קורבן לאירוע בשנת 2009 בו הותקף בשנתו כנראה באמצעות אבן וספג חבלה קשה בראשו.
"כששמענו את החלטת השופט שהוא מקבל 25 שנה, התחלתי לצרוח. הוא היה אמור לקבל מאסר עולם, הוא דקר כבר בישיבות קודמות ולא ידעו כי המשפחה מתוחכמת, וכשיש כסף מטאטאים דברים מתחת לשטיח. הוא היה אמור להיות במעצר בית על דקירות קודמות. איך ייתכן שהיה בחוץ? בשלוש שנים שהתנהל המשפט הייתי כמו בתרדמת, הגוף שלי שיקר לי, עד שאמרו שקיבל את העונש, והתרסקתי. שנתיים אני לא מתפקדת, אני מרוסקת, הייתי בכל המשפטים, שמעתי את הדברים הכי גרועים שהוא עשה לו, ואני שומעת והראש לא מעכל. כששמעתי את גזר הדין בכיתי וצרחתי, פתאום הבנתי שאין מקום שאראה אותו. לפעמים הייתי מחפשת אותו. עבדתי עם ילדים דתיים בהסעות, והייתי מדמיינת אולי זה דוד כשהיה קטן. מאז שהבנתי שזה נגמר, שזו המציאות, אני שונאת את מי שמנהיג את המדינה, את בתי המשפט, זה עולם שקרי. דוד היה חודש לפני גיוס לגולני אבל הוא לא מוזכר ביום הזיכרון ולא בשום מקום. כל ילדיי נולדו כאן ועשו צבא, יש לי שלושה בנים שעכשיו משרתים בצבא, הוא היה חודש לפני גיוס. אז מה אם נרצח? לא היה לו תיק פלילי, הוא לא עבריין. אנחנו משפחה שקטה, ואם אין לנו כסף להלל את שמו אין מי שיזדהה איתנו? איפה מי שיכול להזדהות עם משפחות כמונו? הוא הלך על כלום על לא עוול בכפו. מה, אנחנו חתולי רחוב? נשארנו עם כאב עמוק.
אף אחד לא ביקר אותנו בשנה הראשונה, לא רבנים ממועצה דתית ולא מהעירייה. רק אחרי שלוש שנים שנגמר המשפט באו מעמותה של משפחות נרצחים, והכירו בנו וקיבלנו כתף ועזרה ממישהו שמזדהה ושאפשר לדבר איתו. כל פעם שמנסים לשמוח יש חור שחור ששובר לך את השמחה האמיתית. זה לא מוות נורמטיבי. בכל שמחה אני כמו אימא תרנגולת שמחפשת את האפרוחים, ותמיד חסר לי הצדיק היקר שהיה עושה שמחה, מביא ומארגן ודואג. כולנו קיבלנו פצצה בבית, ולא יודעים איך להתמודד. משהו נשבר בתוכנו, רסיס שעוד לא התנפץ. אני עוד התפרצתי, אצלי הסדק התרסק אחרי שלוש שנים. אני מודה שיש את העמותה, שפעמיים בחודש מקיימת פגישה. יש לנו קבוצת תמיכה באשדוד וכדי לא להכאיב בבית, אנחנו מוציאים את זה במפגש, לומדים אחד מהשני איך להתמודד כי העולם לא מבין את הכאב שלנו".
קורין מספרת כי בימים אלה בעלה הוא מפרנס יחיד. בביתה גרים שבעה מילדיה, אחד מהם נשוי. בשנה הראשונה שני בני הזוג לא עבדו. קורין, שלפני המקרה התחילה בהסבה מקצועית ולמדה נהיגה על רכב ציבורי, שוכנעה לסיים את הלימודים כדי לצאת לעבודה ולנסות להתגבר על הצער. "באו ואמרו, דוד ישמח אם תמשיכי. אז המשכתי, ומצאו לי עבודה כדי לשכוח. עבדתי בקונקס ובמטיילי אשדוד", היא מספרת. "בעלי בכלל לא עבד במשך שנתיים. כל חמישי נסענו למשפט בבאר שבע, והגוף שיקר לי, נתן לי להרגיש כאילו דוד קיים. לא הייתי בעולם הזה. פתחתי בית מדרשיה אצל הרבנית אורטל בן יעקב שעד היום קיים, ובימי רביעי בערב מעביר שיעור תורה לבנות להתחזקות, ובכל יום שני עשינו שיעורי תורה לבנים. עד המשפט הייתה לי הרגשה בתת מודע שהוא כאילו קיים. מאז הקראת גזר הדין לפני שנתיים אני לא מתפקדת. אני אוכלת את ליבי מרוב כאב, איך נלקח לי ילד, אהוב על העולם, על הסביבה, על השכונה. הכירו אותו כילד חייכן מלא שמחת חיים וחסד. הוא היה עוזר לאלמנות, לחד הוריות, עשה חסדים בשקט וזה נודע לי רק אחרי מותו.
יש בי הרבה כעס, אני גרה פה 40 שנה. ביקשתי שיעשו גל-עד במקום שנרצח, שיציבו אבן לזכרו עם יד שמרימה סכין ועל זה איקס גדול, אז אמרו לי 'מה תביא לך האנדרטה? את אישה מאמינה'. לכולנו יש חור שחור בלב, ואם השם רצה לקחת אותו, אז למה לא במלחמה? לפחות שלא יהיה תואר של רצח. הוא היה לפני גיוס לקרבי, אבל באף עצרת לא יזכירו את זה. העולם אכזר, ומה שכואב לי שהוא ממשיך ואני צריכה להוכיח מי היה דוד. זה סיפור שאין לו תרופה, שילווה אותנו יום יום שעה שעה עד הקבר. בתאריך 11.11.10 דוד היה אמור להתגייס, היינו צריכים ללוות אותו לבקו"ם. אמרתי לו כשתהיה בן 18 אני רוצה לעשות לך מסיבת יום הולדת ענקית, והוא אמר לי 'לא רוצה יום הולדת, תעשי לי ב"ה מסיבת גיוס'. במקום זה עשינו לו שבעה".
"הוריו נתנו לחיה לגדול בבית שלהם"
"מאז המקרה הפכתי חשדנית. היה לי לב נקי, לא חשדתי שיהודי ירצח יהודי, מה שלא יהיה אין סיבה, קל וחומר כשזה על כלום. מה שעושים דאעש היום, זה מה שעשו לבן שלי. אני כל הזמן חושבת מסכן, איך הרגיש ברגעים שצרח הצילו, תרחם, והוא ממשיך לדקור אותו. הוא יותר גרוע מדאעש. זה חבר ילדות שקיבל קריזה. הוא לא היה מסומם, הוא היה כשיר לעמוד לדין. להורים יש כסף, אז הם הביאו את עו"ד רויטל סוויד. היא יודעת איך למשוך בחוטים ולמשוך זמן ופתאום הוא חולה נפש.
הוריו נתנו לחיה לגדול בבית שלהם. אם יש ילד מסוכן, צריך לטפל בו. איך האימא שלו ממשיכה להיות מורה וללמד ילדים, אם את שלה היא לא ידעה לחנך. והאבא שלו בעל מרכז להנחיית הורים. הייתי רוצה שאנשים יפסיקו לחשוב שמי שעשיר והולך עם חליפות הוא יותר טוב מהעממי, מהעמך. אצל גדולי השם תמצאו את כל הגרועים. מי שחזק, זה לא אומר שהוא הצודק. אמרו על הרוצח שהוא יפה-תואר, זה אולי בחוץ, אבל הוא רקוב מבפנים. לדוד שלי היה פגם פיזי אבל היה אהוב וכריזמטי. אני פוגשת אנשים ברחוב, עכשיו זה זמן סליחות, והם זוכרים שעוד מעט האזכרה. ילדים באים אלי ושואלים 'עוד מעט תחילת שנת לימודים, זה האזכרה של דוד'. זה לא נתפס, אני מקבלת שזו גזרה משמיים, אבל יש לי כאב שהכלב החליט להיות רשע כלפי בני והרים עליו יד עם סכין".
קורין מדברת ובוכה. היא אינה מצליחה לעצור את הדמעות. "דוד נולד בערב שבועות באמבולנס, וכתבו על זה בעיתון", אומרת קורין. "הוא נולד באמבולנס עם כתבות, ונפטר באמבולנס עם כתבות. רבנים אומרים שזו נשמה גבוהה שבאה לתיקון עם כזה רעש גם בבואו וגם בלכתו".
