הקול הצרוד והעיניים הטרוטות שלו סיפרו את הסיפור הנוראי הזה אולי יותר מכל. את העיניים שראו את האירועים הקשים ביותר בחייו והקול שצעק לטפל במאות הפצועים, וכן גם לצערו לפנות את המתים.
משה וייצמן לא נח ונשאר בשדרות. 3 ימים לאחר הריאיון הוא נפגע בעת שהגיש עזרה. הוא במצב קל עד בינוני מרסיסים לאחר נפילה בעיר שדרות שם כאמור הוא תגבר את צוותי איחוד הצלה מאז תחילת המלחמה, הוא עבר בדיקות וטיפול בביה"ח אסותא באשדוד. אל תתפלאו אם אחרי הטיפול הוא יבקש…לחזור לשדרות לטפל בפצועים.
משה ויצמן, חובש ונהג אמבולנס כבר 13 שנה באיחוד הצלה מאשדוד, הגיע בשבת לתופת בשדרות ובעוטף עזה, שעה וחצי לאחר שהמחבלים בני המוות, חדרו לישראל וביצעו טבח במאות אנשים חפים מפשע. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לאזור, ובמשך ימים רבים, כשהוא ישן פחות מ-3 שעות בלילה, לא הפסיק לטפל, יחד עם חבריו, בכל מי שיכלו. גם בפצועים במסיבה ברעים, מסיבה שמאות צעירים לא חזרו ממנה.
כשאנחנו מדברים עם משה וייצמן, יומיים לאחר התחלת הטבח הנוראי, הוא נמצא עדיין בשטח באמבולנס. המילים שהוא אומר בקשר כשאנחנו ממתינים לשיחה איתו, מצמררים ומראים את גדול האירוע – "מה ששוכב פה על הרצפה זה מחבלים", הוא עונה במכשיר הקשר, כן יומיים אח"כ, עדיין יש גופות של מחבלים על הכביש. עדות מצמררת לזוועה שהייתה שם.
משה וייצמן עושה הכל בהתנדבות, כמו חבריו מאיחוד הצלה. משה, גרוש עם שני ילדים, גר באשדוד באזור א'. בחייו הפרטיים הוא עובד כספק לחם לבתי מלון. מקום הפוך ב-180 מעלות מהמקום אליו הגיע בשבת. הוא נמצא באיחוד הצלה כאמור 13 שנה כחובש נהג אמבולנס ובכל סבב לחימה, הוא מתייצב בשדרות על בסיס קבוע. גם הפעם.
איך הגעת לשם?
"הגעתי בשמונה וחצי לגזרת שדרות. ברגע שקיבלתי צבע אדום, ישר תיאמתי מול מוקד איחוד הצלה. במקרה הייתי עם בחג אצל ההורים בבני ברק, אז נסעתי לפתח תקווה לקחתי אמבולנס ויצאתי לדרום"
משה מספר מה הוא גילה כשהוא הגיע לאזור. למרות כל המראות והסרטונים שהופצו, עדיין קשה לשמוע את התיאורים שלו.
משה וייצמן: "פניתי פצועים תוך כדי שריקות ירי מעל לראשי של מחבלים. אני אישית פניתי מפקד בכיר מאוד של צה"ל אצלי באמבולנס. פניתי עשרות פצועים כולל פצועים קשה לאמבולנס, תוך כדי שיורים עליי
משה ממשיך ומספר מה ראה כשהגיע למסיבה ברעים: "היו שם מאה ומשהו הרוגים. אני ספרתי באופן אישי מעל מאה הרוגים. בחיים לא ראיתי אירוע שאני סופר 120 נרצחים. לא נראה לי שיש עוד אנשים שראו אירוע כזה. בחיים לא ראיתי משהו כזה נוראי. אני יכול להגיד לך שאני באופן אישי, למרות שהדרגה שלי היא חובש נהג אמבולנס, קבעתי לצערי מוות למעל 5 הרוגים".
אבל זה לא היה האירוע הקשה היחיד בו הוא נטל חלק. הוא ממשיך בהתרגשות: "בנוסף לזה משלשום בערב (שבת – מ.ס), מאזור השעה 7 בערב, הייתי בבארי בכל האירוע של המתבצרים בחדר האוכל . אני הייתי בנקודת ריכוז נפגעים. חברתי לקרפ"ר הצבאי, פינינו באמבולנסים של איחוד הצלה פצועים בחבירה עם מסוקים, וגם לבתי חולים שונים".
משה, לא חששת שיפגעו בך מחבלים? הרי הם עוד הסתובבו באזור.
"כשאני רואה הצלת חיים מול העיניים, לא מעניין אותי כלום. במחשבה לאחור תוך כדי שאני מדבר איתך אני מבין שזו טעות", הוא מוסיף מיד. בעיקר לעצמו.
איך מתמודדים כשכל רגע אירוע אחר? הרי אין רגע מנוחה.
"לא חושבים. עובדים על אוטומט. אני יכול להגיד לך שמקודם היה רגע של מנוחה מכל האירועים ופגשתי מישהי שהודענו לה שמישהי שהיא מכירה נרצחה. ישר התפרקתי בבכי של כמה דקות. אני עדיין לא מעכל את האירועים"
משה וייצמן מוסיף ומספר כי הדברים ייחרטו בזיכרונו לזמן ארוך: "לפנות פצועים תחת אש לא יצא מהראש שלי בחיים, כמו גם לקבוע מוות על בכירים שלנו"
כמי שחווה את כל התופת הזו, מה המסקנה שלך מכל האירוע הזה?
" מחריד. מצמרר. מייאש. כעס. פשוט אין לי מילה שמסתדרת עם המצב".
