ארזתי חלק מהאנשים הכי קרובים אליי, והלכנו לפני כחודש למשחקה של נבחרת ישראל מול בלארוס. התוצאה הייתה 0:1 לישראל בסוף, וזה שימח 30 אלף במגרש ועוד מילונים בבית, אבל התוצאה לא עניינה אותנו. טוב כמעט לא. אז מה כן? בואו רגע לשורה הבאה.
שלום לכם. באתם. כמה אני משח שזה קרה. ולעניינינו…אז מה כן עניין? עניין הביחד של כולם. הגאווה הזו בכחול לבן של חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, שמאלנים, ימנים….ותמשיכו אתם מכאן…. גאווה שאבדה לנו בשבת האחרונה בשמחת תורה, עם פעולתם הרצחנית של חיות האדם מהחמאס, וסליחה על המחמאה לבני המוות האלה. את הגאווה הזו, אנחנו רוצים חזרה.
אז נכון הליגות נעצרו והנבחרות המצוינות שלנו גם, אבל מבחינתנו זה עיכוב, זה משהו זמני, שאף חית אדם לא תעצור. הספורט בישראל, שלאחרונה מוסיף הישג על הישג יחזור. נחזור לשחק ונחזור להצליח. לא תעצרו לנו א החיים. גם אם זה מה שאתם רוצים. שלא נחיה. אז אנחנו נחיה ועוד נצהל….ועוד נתחבק בגול, בסל, בשער, בנקודה שזכינו…נקודת אור.
הזמן מרפא כמעט כל דבר. נכון, כמעט. לא הכל. החריטה נשארת בנפש. האירוע שהמדינה הזו עברה בשבת, לא יעבור מהר, אבל גם זה יקרה, "נלקק" את הפצעים המדממים שלנו עוד זמן רב, והם מאוד מדממים, אבל נחפש לנו גם את המקום הזה, העממי, להוציא את הנפש לאוורור…זו שמתאווררת לנו בליגות במשחקים בהם אנחנו צופים…ולפעמים אפילו מרגישים חלק מהמשחק (בגרון בעיקר, עם הצעקות)…
ועוד דבר אחד אחרון, אבל אולי הוא הראשון… כשנחזור להיות אוהדים ביציע…בבקשה תזכרו כי האויב האמתי נמצא מסביבנו לא בתוכנו. שוב, אני חוזר, מסביב המדינה ולא בתוכה, בוודאי לא במגרש. אני מבקש שנזכור שאוהדי הקבוצה היריבה, הם דם מדמנו, הם אחינו. בדיוק ככה, אחינו. האויב שלנו רואה אותנו ככאלה, אז אנחנו לא נראה את עצמנו כך? אז בבקשה, במשחק הבא תגיעו ליציע, תעודדו את הקבוצה שלכם, אבל את אחיכם מהקבוצה האחרת, שלובשים חולצה בצבע שונה, תעזבו לנפשם…מספיק עם האלימות בנינו. תשאירו את זה לכלבים מעזה או לאויב אחר…(סליחה לכלבים)…הניצחון הוא העיקר….אל תשכחו…לא על הקבוצה היריבה…על האויב…
