היו ימים בהם הכול היה אחרת… אז, קראו לך מותק, בובה, היום קוראים לך גברת. היו ימים בהם צעדת ברחוב וסובבת ראשים… היום קצת פחות את נוכחותך מרגישים.
כשהיינו צעירים, לא דיברנו על כאבים או מחלות… והיום אנחנו בקושי יכולים במדרגות לעלות. היום נתפס לך הגב, אתמול הרגל כאבה… ומחר, שלא יכאב לך כלום, את מקווה. זה נכון שלכל גיל יש את היתרונות, אך בגילנו המופלג יש יותר חסרונות. אתה אומנם חכם יותר ובעל ניסיון… אך יש מצב שעוד עשור כבר לא יהיה לך רישיון.
כשהיינו ילדים פחדנו ממפלצות שלא באמת היו קיימות, היום כל מיני חרדות על חיינו מאיימות. אתה דואג לילדים, לנכדים ודואג לעצמך, ומקווה כל הזמן שתהיה לצידם, שייהנו ממך.
אני לא יודעת אם זה עצוב או מצחיק, אבל כבר שנים מספר אני נחשבת "אזרח ותיק". אזרח ותיק כזה שמקבל קצבת זקנה… כזה שכל יום שעובר בשבילו הוא מתנה.
הזיכרון גם הוא כבר לא מה שהיה, אתה אף פעם לא זוכר איפה משקפי הראייה. הגוף בוגד בך על בסיס קבוע… אתה שוחה עם הזרם, לא מתחדש ולא עושה שום דבר פרוע.
המראה ההיא שהייתה פעם חברה ממש טובה… עושה אותך לעיתים ממש עצובה. אם פעם היו לך קמטים בעיקר בבגדים, היום הם על פנייך, גם אם הם בודדים.
והלילות, אוי הלילות של חוסר שינה… מתהפכים מצד לצד, מחפשים את התנוחה הנכונה. וכך עובר לו יום ועוד יום. והזמן חומק לך מהידיים… הזקנה הזאת הארורה, לא מתנהלת בעצלתיים. הזקנה הזאת החליטה שמהיום ואילך תהיה לצידה… לא תוכל להילחם בה, אלא לקבלה ולומר תודה.
