שבוע חלף מהפיגוע הקשה בחווארה בו נרצחו 2 תושבי העיר, שי סיילאס ובנו אביעד הי"ד. אמש מייד אחר צאת השבת פרסמה מגישת חדשות 14 ליטל שמש פוסט כואב ובו דברי פרידה משי ואביעד וגם מסרים לציבור.
בפוסט נכתב: "בשבוע שעבר רצחו את דוד שלי ואת בן הדוד שלי בפיגוע טרור. חיכיתי לסיום השבעה כדי לסדר לעצמי את המחשבות בראש ולהוריד אותן אל הכתב ובעיקר לא רציתי שתשומת הלב תופנה אליי בזמן שהמשפחות הגרעיניות שלהם מנסות לאסוף את השברים ולהבין איך הן ממשיכות לחיות את חייהן אחרי אסון כל כך נורא.
עשיתי טעות והדלקתי טלויזיה אחרי ששמעתי על האסון, רציתי לשמוע קצת יותר פרטים על האירוע ונחרדתי לגלות שהשיח היה סביב "למה ישראלים נכנסים לחווארה". האלוף במילואים ישראל זיו אמר שמי שנכנס לחווארה שיבין שפיגוע כזה הוא "הזמנה לפיגוע", "כמעט מתבקש", לדבריו. משמע, צריך להבין שיהודי אמור להירצח על ידי ערבים כשהוא נמצא בקרבתם. שיח על מלא של האשמת הקורבן.
אני מודה, גם המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "למה הם נכנסו לשם" ולמה בתקופה כל כך מסוכנת. רובנו כנראה לא היינו נוסעים לשם, אבל המרחק הוא גדול מכאן ועד קבלה בהכנעה של התרבות הרצחנית ששוכנת לצידנו. כדאי גם להיזכר שרוצחים אותנו בכל רחבי הארץ. בירושלים, בתל אביב, בשומרון, בשרון, בציר 60 ובחווארה.
דוד שלי ז"ל אהב אנשים. הוא עבד כנהג הסעות והיה מסיע נוסעים בכל רחבי ישראל. ירושלים, הרי השומרון, רמת הגולן וחברון. בכל מקום הוא הרגיש בבית. אהב לטייל בארץ ואהב את אנשיה, יהודים וערבים. את המוסכניק שלו בחווארה הוא הכיר כבר 20 שנה. היה לו אמון מלא באנשים שם ותמיד סיפר עליהם לבת זוגו בחיבה ואהבה, "הם חברים שלי", היה אומר לה בכל פעם שהביטה בו במבט מודאג כשהיה מספר לה שהוא נוסע לשם.
המחבל הנתעב רצח אדם שהאמין בדו קיום, שהאמין בטוב ליבם של אנשים, שהיה כל כולו טוב לב ונתינה. להאשים יהודי ברצח האנטישמי שלו עצמו זה כמו להאשים אישה נאנסת בגלל איך שהתלבשה ולא מגיע להם היחס הזה. אל לנו לקבל בהכנעה רצח של יהודים, באף מקום בארץ ובעולם.
נהיינו קהי חושים לפיגועים בישראל.
בערב שבו רצחו אב ובנו בחווארה, ברצח מזעזע מטווח אפס, כבר שידרו בערב את "האח הגדול". באיילון המשיכו ההפגנות כרגיל וחזרנו לשגרה. יום אחר כך רוקנו מחסנית על אמא והבת שלה בציר 60 ובערב כבר הרענו לשפגטים של הסלבס ב"רוקדים עם כוכבים". זה לא נורמלי. לא יכול להיות שפיגועים יעברו על ידינו, שנחזור לשגרה שעה אחרי שרוצחים כאן יהודים. שנחתום ב"זה היה מתבקש".
הכל מגיע אלינו במהירות ובוואטסאפ, סרטון גרפי ואחריו עוד אחד וסף הכאב מתקהה. וככל שאנחנו נעשים קהי חושים – כך גם התגובה הרופסת של המדינה לכל אירוע נראה לנו כעניין שבשגרה.
בכל מדינה מתוקנת, עם 35 נרצחים בפחות משנה, עם מקרי רצח מזעזעים כמו שחווינו השנה כבר היו עוברים לנוהל "בעל הבית השתגע". אצלנו? מכנסים את הקבינט וחוזרים לשגרה. שום סנקציות לא מופעלות כדי לייצר הרתעה. הבית של המחבל שרצח את דודים שלי עומד על תילו, מופה לקראת הריסה שאלוהים יודע מתי בג"ץ יאשר. המשפחה של המחבל? לא שללו מאף אחד מהם אישורי עבודה בישראל. עוד לא דיברתי על חוק גירוש מחבלים שעבר בכנסת ועוד לא בא לידי ביצוע. למה אנחנו מסרבים לצאת מהגלות? להבין שיש לנו מדינה ריבונית וזכות להגן על עצמנו? מדוע משפחה של מחבל צריכה להמשיך להתפרנס בתוך ובחסות ישראל?
השבוע פורסם כי המחבל איהם כמאמג'י עתר לבית המשפט בתואנה כי מפלים אותו בבית הסוהר – לקחו לו את הפלייסטיישן. כמאמג'י חטף ורצח את הנער אליהו אשורי ב-2006. אליהו ז"ל לקח טרמפ מהגבעה הצרפתית והיה בדרכו לישיבה הקדם-צבאית בנווה צוף. המחבלים שחטפו אותו סיפרו בחקירה ששאלו את אליהו אם יש לו בקשה אחרונה. היא ביקש כוס מים ובירך "שהכל נהיה בדברו". מיד אחר כך ירו לו בראש. היום המחבל שירה בו מקבל אפשרות לשחק בפלייסטיישן ועוד שלל תפנוקים בין כותלי בית הסוהר. לאליהו אשורי ז״ל כבר לא יהיה פלייסטיישן. איך בדיוק אנחנו מתכוונים לייצר כך הרתעה?
דוד סיילס ז״ל עלה לישראל כשהיה בגיל צבא. היה לו ברור שהוא יעלה על מדים וישרת את המדינה שההורים שלו רק חלמו עליה במשך דורות רבים. מחובתנו לאפשר ליהודים שחיים כאן לחיות בבטחה. אולי נגזר עלינו לחיות על חרבנו, אבל לא יכול להיות שנתכופף פעם אחר פעם ולא נבין שזכותנו על הארץ הזו. זו חובתנו לסבים שלנו, להורים שלנו ולדורות שעוד יבואו.
צילום מסך.
