וואי כמה קשה לי לכתוב את הטור הזה. כמה כתבתי ומחקתי. כמה חיפשתי מילים שיתאימו לכולם. כמה הייתי רוצה לכתוב על זיקוקים ודגלים וזמבורות (שביום יום אני סובל מזמברת מהם…) ואל אל ישראל. אבל נראה כי יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל הוא אחד הימים הכי לא ברורים שיש לנו. כל מה שקיוויתי זה שהכל יעבור בשקט יחסי… הבנתם מה אני איחלתי לנו ליום העצמאות? שקט.. ביקשתי
וזה אומר הכל. כי מי היה רוצה ביום העצמאות שלנו שקט? אנחנו רוצים רעש ובלגן ושמחה ועל האש ויאללה יאללה לרקוד, ו"גברת תנמיכי את הווליום". במקום זה המדינה נחלקת לשני חלקים של ימין ושמאל, אבל השנאה היא אחת. הרי ברור לכולם שאין לנו ארץ אחרת… תסתכלו סביב, אין פה שום מדינה שתסכים לקלוט אתכם, מבחינתם אנחנו כולם אחד… ישראלים. יהודים… רק אומר.
אני לא מסתיר את דעותיי. אני יושב חזק מאוד בצד הימני של המפה. אבל גם מבין שיש כאלה בצד השני, שהם שווים בדיוק כמוני (למרות שלפעמים חלקם חושב אחרת..). אני לא בעד סגירת כבישים בהפגנות כי אין בין זה לבין הפיכת ישראל, המדינה הכי דמוקרטית במזרח התיכון ל"דמוקרטית", כלום ושום דבר. אין בין חסימת תנועה, שום דבר שיפתח את הדרך למקום אחר אליו מכוונים המפגינים… אבל מצד שני אני מבין שזו זכות להפגין. אז תפגינו אבל אל תשפכו את המדינה עם איילון….
אבל עזבו אותנו. בואו נלך רגע אל האויבים שלנו. אתם באמת חושבים שטיל שנורה לכיוון ישראל יש עליו דעה פוליטית? מבחינתו אם יפגע בישראלי, יהודי, הוא עשה את שלו. הוא באמת לא מפריד בין תומכי רפורמה למתנגדיה. מבחינת אויבנו הקרע בתוכנו רק מאחד אותם נגדנו. מה ייצא בסוף? ייצא שכל אחד בימין ובשמאל יגיד שהוא צודק… אבל אף אחד מאתנו הוא לא חכם מספיק להבין שאם לא נעצור, אז גם הגבול לא יעצור את שונאי ישראל. המלחמה בנינו תביא למלחמה נגדנו. חד משמעית.
בעוד שנה נחגוג את יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל. כרגע, מהמקום בו אני כותב את המילים הללו, זה לא נראה טוב. קשה לכתוב את זה. קשה מאוד. מדובר במדינה לא כזו זקנה, אבל כבר גם לא צעירה…הגיע הזמן שהיא תוכל ליהנות מהפירות שהיא עמלה מאוד עליהם. הגיע הזמן שכולנו נהנה מהם. מבחינתי מותר לכל אחד לחשוב על איזה צד פוליטי של המפה שהוא רוצה…בתנאי שלפני כן הוא חושב על המדינה…
