סמלת סינדי אדג׳ז (21) מאשדוד, עלתה לארץ לפני שלוש שנים מטולוז שבצרפת. כשסיימה שם את התיכון, בגיל 18, החליטה לעלות לארץ ישראל. "אני אוהבת את הארץ", היא אומרת, "ובטולוז לא הרגשתי ביטחון בגלל האנטישמיות. פחדתי, לא יכולתי ללכת לבית כנסת בחופשיות, לא הרגשתי בנוח. מגיל ילדות הייתי מגיעה בכל קיץ לאשדוד. דוד שלי גר כאן. הוא עלה לישראל לפני הרבה שנים. ישראל זה המקום שלי, למרות שאני לא מזלזלת בצרפת".

אחותה הגדולה עלתה לארץ לפניה, לפני חמש שנים, ושירתה במסגרת שירות לאומי בבית חולים בירושלים. סינדי עלתה עם אמה. מאחר שלמדה בבית ספר יהודי, ידעה קצת עברית. כשעלתה ארצה, למדה עברית באולפן כחצי שנה, ובמקביל התעקשה להתגייס לצבא. "לא הייתי אמורה להתגייס", היא מספרת. "לפי מה שאמרו לי, היו יותר מדי עולים. התקשרתי כמה פעמים, נדנדתי שאני רוצה להתגייס, ובסוף נסעתי ללשכת גיוס בבאר שבע, באתי ואמרתי: 'אני עולה חדשה, אני ישראלית ואני רוצה להתגייס'. אנשים שם הסתכלו עלי בהלם, הפנו אותי לקצין האחראי, הגעתי אליו, והוא אמר לי: 'טוב, אז תתגייסי".

תפקיד מפתח אתגרי במערך הלוחם
ואכן, סינדי התגייסה בדצמבר 2013 לתפקיד תצפיתנית. לאחר הכשרה בחיל האיסוף הקרבי, היא הוצבה בחמ"ל נחל עוז בחטיבה הצפונית באוגדת עזה, בו היא משרתת עד היום. השירות בחיל האיסוף הקרבי מזמן לנשים אפשרות יוצאת דופן להשתלב בתפקידי מפתח מאתגרים במערך הלוחם בצה"ל, ובמערך התומך בלחימה באופן משמעותי. תפקיד התצפיתנית הוא אחד הבודדים בו משולבות בנות בפעילות המבצעית באופן משמעותי ומספק. השירות כתצפיתנית משלב עבודת איסוף מודיעין מעמדות תצפית נייחות (חמ"ל), עם העברת המידע לגורמים הרלוונטיים בשטח, תוך קשר תמידי וישיר עם הכוחות המבצעיים בשטח.

התצפיתנית עובדת במסגרת חמ"ל ששולט על אמצעי התצפית הנייחים בגזרתו לשם זיהוי ואיתור גורמים עוינים, והכוונת אש ותקיפת מטרות באמצעות מערכות תצפית ומכ"ם מתקדמות. התפקיד דורש מהתצפיתנית יכולת התמצאות, שימוש בעזרי מודיעין, הכוונת כלל סוגי הכוחות בשטח וגורמי האש, בקיאות גבוהה ביותר בגזרה הנצפית ויכולות לאתר סימנים המעידים על שינוי בשגרה ופעילות עוינת. התפקיד מתאפיין באחריות, משמעת עצמית גבוהה, יכולת עבודת צוות ומוכנות לתרום מעצמך. מסלול התצפיתנית כולל טירונות, קורס מקצועי וחפיפה מבצעית בגזרה אליה משתייכת.

"הייתי בטירונות ליד אילת", מספרת סינדי. "זו חוויה לא קלה, אבל היה כיף. אהבתי את הטירונות, ואת האווירה של הצבא". בטירונות, שנמשכה כשלושה שבועות, קיבלה סינדי הכשרה בתחומים הבאים: ערכי צה"ל, שימוש בנשק קל וביצוע מטווחי ירי, ביצוע תרגולות חי"ר בסיסיות, בקיאות בתפעול אמצעי קשר, חינוך וידיעת הארץ, הסמכת אב"כ, הכשרת מתן עזרה ראשונה, אימוני כושר ומסעות. לאחר סיום הטירונות החלה קורס בן חודשיים. זהו השלב שבו לומדות התצפיתניות את המקצוע, רוכשות את הידע לגבי תפקידן העתידי ומיישמות את הלימודים התיאורטיים באמצעות חדרי סימולציה מתוחכמים המדמים חמ"ל איסוף מבצעי.

החמ"לים המדומים מאפשרים להכשיר את התצפיתנית בצורה המיטבית לפני הגעתה לגזרות השונות. במהלך הקורס מקבלות החיילות הכשרה באיסוף מודיעיני בעזרת אמצעי התצפית בזמן אמת, וסיכול פעילות טרור בכמה אפשרויות. כמו כן לומדות החיילות כיצד ללוות ולאבטח כוחות רגליים, רכובים או כוחות תצפית, כיצד אוספים מודיעין לפני מבצע על גזרת האיסוף ויוצרים תמונת מצב עדכנית של הגזרה הנצפית, ומהן דרכי העבודה היעילות והמהימנות עם הכוחות בשטח, כדי להעביר את המידע בזמן אמת ובזריזות הנדרשת. כל זאת על ידי שימוש יעיל באמצעי התצפית במקביל לשימוש באמצעי הקשר כדי להעביר את המידע לכוחות בשטח וכל זאת תחת התמודדות במצב לחץ שנוצר בעת האירוע.

איך הסתדרת עם הלימודים והמונחים המקצועיים בעברית?
"כל הזמן למדתי עברית, ובצבא שיפרתי אותה באמצעות האנשים סביבי. בזמן הלימודים ישבו איתי והסבירו לי. לא עזבו אותי, קיבלו אותי מאוד יפה, תמיד עזרו לי עד שהייתי מבינה".

משפחתך נקלטה בהצלחה בארץ?
"אחותי התחתנה וגרה כאן, אימא שלי ישראלית שגדלה בארץ ולא היה לה קשה לחזור, אבל אבי עשה עלייה ויותר קשה לו. הוא עדיין מתנהל על קו ישראל-צרפת בגלל העבודה. הוא מנסה ללמוד עברית, אבל הוא לא מדבר טוב, וקשה לו ללמוד בגלל שהוא נוסע הלוך וחזור. הכרנו את אשדוד עוד קודם לכן, מחופשות הקיץ, והיו לי מעט חברים, אבל בצבא הכרתי יותר אנשים. הבנות שאני משרתת איתן הן חברות לחיים. אני יוצאת הביתה אחת לשבועיים, אני נמצאת עם האנשים בבסיס יותר מאשר עם המשפחה שלי, והפכנו בבסיס למשפחה אחת גדולה. למי שנמצא בצרפת ומתלבט אם לעלות לארץ, אני אומרת שאין להם מה לעשות שם. המקום שלהם בארץ. לדעתי, מי שגר שם יבין, מי שרוצה להתחבר למדינה, 'להיכנס לזה', חייב וחייבת להתגייס. זה ניסיון, למדתי דברים שבחיים לא הייתי יודעת, ורכשתי חברות לחיים. עצוב לי להשתחרר. מצד אחד אני רוצה להשתחרר, אני רוצה להתחיל את החיים, אבל מצד שני יהיה לי קשה לעזוב את החמ"ל ואת הבנות".

קשה להיות תצפיתנית?
"זה תפקיד משמעותי, אחד מהחשובים. הרבה אומרים שזה קשה, ושואלים אותי איך אני יושבת הרבה שעות מול המסך, אבל ברגע שאת יושבת על המסך, את מבינה כמה שזה חשוב ומרגיע את מי שגר בישובים הקרובים יותר וגם את מי שגר יותר רחוק, ושהם יכולים לישון בשקט. אני בודקת שאין מי שמתקרב, שאין מישהו שאסור לו להתקרב, אנחנו שומרות שלא יעברו את הגדר, רואות אם החמאס עושים אימונים. זו אחריות גדולה. אם אני מפספסת אדם, זו אחריות שלי. אני נמצאת בלחץ, וגם בהרגשה שלתפקיד שלי יש משמעות וחשיבות. אני גאה שאני מגנה על תושבי הדרום".

חניכות קורס התצפיתניות משתלבות באחד מגדודי החיל: גדוד שחף בגזרת גבול סוריה-לבנון, גדוד ניצן בגזרת יהודה ושומרון והבקעה או גדוד נשר בגזרת עזה וגבול מצרים. סינדי שובצה בגדוד נשר, ועברה חפיפה מבצעית. היא למדה והכירה את הגזרה שעליה היא אחראית באופן מלא: את מוקדי החיכוך בגזרה, את שגרת פעילות האוכלוסייה בשטח ואת דרך פעולת האויב, זאת על מנת להיות בעלת יכולת אבחנה לזהות זיהויים חריגים.

מה החוויה העמוקה ביותר שעברת?
"עברתי את 'צוק איתן', ואני זוכרת את הכניסה והיציאה של הכוחות. זה היה מרגש לראות את זה בשירות שלי. בנוסף הייתי כוננית, וישבתי ליד מי שהייתה במשמרת כשיצאו המחבלים מהמנהרה ליד ניר עם. מה שראו בטלוויזיה, זה מה שראו התצפיתניות".

את יכולה לתאר את התחושות שלך בזמן אירוע?
"זה תלוי באירוע. אם זה סתם אדם שמתקרב, זה שגרתי. אם מדובר במישהו שמנסה לחדור, יש לחץ. זה ממש לתפעל את האירוע. אנחנו מוכנים לזה. מתארגנים, לומדים, עושים תרגילים כדי להיות מוכנים בזמן אירוע אמת. גם אם לא קורה כלום, אנחנו עושים תרגילים כאילו משהו קורה. כך שאנחנו לא נמצאים בהלם, אנחנו ממש מוכנים. בזמן אירוע את יודעת מה את צריכה לעשות, ומתמקדת באירוע. ברגע שמסתיים האירוע, ואומרים שזה נגמר, אז יש נפילת מתח. אני גאה באיך שהתקדמתי. לפני כמה שנים לא ידעתי כלום, פתאום אני בארץ, מגנה על אנשים. בזמן הכניסה של הכוחות היה לי קשה לשבת ולדעת שהלוחמים בפנים, ושחלק מהם אני מכירה והיו איתי בבסיס. יש בנות שאחרי שהן עוברות חפיפה, מתחילות את התפקיד ומסיימות את האירוע הראשון שלהן, בוכות כשזה נגמר בגלל ירידת המתח. אני לא בכיתי באירוע הראשון שלי, אבל ב'צוק איתן', בכניסה של הלוחמים, בכיתי בסוף המשמרת".