השבוע בחרתי להביא בפניכם מכתב שהגיע אלי מאב כואב. אין לי מה להוסיף על הדברים שנאמרים במכתב זה.
"הסיפור האישי שלי, של משפחתי, מלווה אותנו בכל שעות היממה. רק מי שחווה ועבר את הדברים על בשרו יכול ממש להבין. כשמדובר בך כהורה, ובילד שלך שהוא פרי יצירתך, בשר מבשרך, האוצר הבלתי נדלה שלך, הרי שהכאב והקושי אינם ניתנים לאומדן.
בתי האהובה נולדה ביום קיצי בסוף שנות השבעים. יופייה וכישוריה ניבטו עוד משחר ילדותה. כן, אני יודע שהורים רואים את ילדיהם תמיד כמיוחדים ונפלאים, אך אני לא יכול לתאר לך באיזו ילדה מדובר, פקחית וחרוצה, מוכשרת מאוד בלימודים, הן ביסודי והן בתיכון, חברותית ומלאה חיים, יפהפייה אמיתית, פרח, פרח מקסים.
"שלום אפשר לדבר עם מר כהן", אפוף שינה הצצתי בשעון וראיתי את המחוגים עומדים על השעות הקטנות של הלילה, אלפי מחשבות רצו במוחי בקצב מטורף עד שהצלחתי לומר את המשפט הפשוט: "מדבר מר כהן".
ומאותו הרגע חשך עולמי, עולמנו, הבחור הצעיר על הקו לא הותיר לי מקום לשאלות ותהיות, הוא נשמע די מבוהל ומאוד חרד, הוא הציג את עצמו כטייל ישראלי אשר נפגש בדרכו בבתי האהובה, אשר שהתה באותה העת בתאילנד. כשלושה חודשים מאז השתחררה מצה"ל כחיילת מצטיינת בחייל המודיעין. היא נסעה למזרח עם עוד חברה לכיף והתאווררות לפני לימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה.
ילדה פרח, כל כך בוגרת וחכמה, כל כך נבונה, ילדה אשר לעולם לא התקרבה לכל דבר אשר יש בו סכנה או איסור, לא לאלכוהול, לא לסמים, אפילו לא לסיגריות.
"אבא, תראה אותי, אני אשתו של נפוליאון, אני לא הילרי קלינטון…", זאת הייתה קבלת הפנים לה זכיתי מבתי עת התייצבתי בפתח בית הארחה מעופש בתאילנד. המקום הומה אדם ובמרכז ניצבה בתי האהובה, במערומיה, ללא בגד על גופה, מעוררת גיחוכים וצחקוקים מכל עבר.
זר לא יבין זאת, עולמי חשך, כבה, לבי הלם בקצב מטורף והרגשתי כי עוד רגע ואני מאבד את הכרתי. ניגשתי אליה, אחזתי בידיה והובלתי אותה אל מאחורי דלפק, כשריח של בירה אפף אותו. הייתי עייף מהטיסה, השעות התבלבלו לי לגמרי והמראה שבר אותי.
בחור צעיר גבה קומה חש לעברנו עם כמה סמרטוטים ומסר לי אותם, בגדיה של בתי. "חביתת פטריות, חשיש, גראס, קצת ל.ס.ד. ועוד משהו שאני לא ממש זוכר…",
זו הייתה רשימת המלאי שקיבלתי, אותה רשימת חומרי ר-ע-ל שבתי הכניסה לגופה, אשר העביר את ביתי על דעתה. היא לא פה, היא לא איתנו, ילדתי שלי, פרח שקמל לו בתמימות.
מחריד ממש, מזעזע, היה קשה למצוא את הדמיון בין הבחורה הצעירה והמוזנחת שעמדה מולי לבין בתי היפיפייה והמסודרת. נאכלתי מבפנים, הרגשתי שאני נגמר, אך לא אני החשוב כרגע, אלא בתי שאני כל כך אוהב.
הטיסה לישראל הייתה סיוט אחד מתמשך, אני בעיניים דומעות ובתי אשר נאלצו לקשרה באזיקים עקב ההשתוללות המסוכנת שלה. היא בהתה רוב הזמן בחלל האוויר ומלמלה חצאי משפטים הקשורים לצבאו הכובש של נפוליאון המצביא… עוד חייכתי בתוך לבי, בתי החרוצה הפנימה את חומר הלימוד בהיסטוריה כל כך טוב, עד שהייתה בקיאה בפרטים גם תחת שימוש כה חמור בסמים.
חלפו שנתיים וחצי מאז תחילתו של הסיוט הנוראי הזה. בתי עוברת טיפולים כה קשים וכואבים, אשפוזים במחלקות סגורות, מכות חשמל, זריקות הרגעה, ואין ספור כדורים. רק עכשיו היא מתחילה לחזור לעצמה, וגם אנחנו. מכרנו את כל רכושינו, נשארנו בחוסר כל, שכן רצינו את הטיפולים הטובים ביותר לילדה.
אני פונה אל החבר'ה הצעירים, אל אותם אלו הנוסעים לטייל בעולם הגדול, וגם אלו פה בארצנו הקטנה, אל תנסו אפילו, רעל הסמים הוא כל כך ערמומי והפכפך, כמו רימון המתפוצץ לאלפי רסיסים, לא ניתן לדעת כיצד תשפיע השאכטה הקטנה הזו, השאיפה התמימה הזו מהג'וינט, אל תתקרבו לזה, היו חזקים, אל תגררו, אל תתפתו, חסכו לעצמכם את הזוועה הזו. תאמינו לי, אני אב גאה שהפך לשבר כלי, בתי הפרח המקסים שלי הפכה לפרח קמל, היא נפלה לתהומות, התרסקה לרסיסים, ואנחנו משפחתה, התרסקנו יחד איתה, התנפצנו…".
