סיפור של השראה

"ברגע אחד פשוט לא ראיתי יותר כלום"

מירי ללוש, 40, לא הייתה מוכנה לרגע הזה לפני 7 שנים בהם במהלך חגיגת יום הולדתה של ביתה, היא הפסיקה לראות ("מאדם שמאוד אהב שליטה, היה עצמאי ולא תלוי, הפכתי להיות אישה שלא יכולה להתקלח בעצמה") והפכה לעיוורת. כיום היא חזרה לראות לאחר שנתיים של עיוורון מוחלט (ילדיי הקטנים היו מגיעים וכאב לי שלא יכולתי לראותם"), ניתוחים אינסופיים ועוד שלוש שנים של ראייה חלקית. היא מרצה בכל הארץ על סיפור חייה בהרצאה שנקראת "לראות אור מתוך החושך", ונותנת כח לרבים, כולל לעיוורים ובני משפחותים, אבל לא רק. מירי: " כרתי ברית חדשה עם היקום. ביקשתי ממנו עזרה ובתמורה אראה טוב יותר את החיים שאני רוצה לעצמי". סיפור של השראה על חזרה "לראות" את החיים תרתי משמע ולנצח בהם... "ההבנה שאין לנו שליטה על שום דבר גורמת לי לא לפחד מכלום ופשוט לזרום עם החיים", היא מחדדת את המסר שלה לכולנו. ב6.6 חל יום הבליינד (עיוור) דיי.
מירי ללוש. "היה חסר לי לראות את עצמי". (צילום: אורית מור מסיקה. מיקום: מסעדת רטטוי).

יש רגעים בחיים ששום דבר לא יכול להכין אותך אליהם. שום דבר שעברת או יצרת, לא יכול לעזור לך. רגעים שאתה יכול לאבד את עצמך. רגעים שאתה מבין את המשמעות האמתית של החיים, שאתה מעריך את הדברים הבסיסים, צבעים, אורות, או סתם חיוך של הילד שלך. זה בדיוק מה קרה למירי ללוש. יום אחד באמצע החיים לפני שבע שנים היא הפסיקה לראות. הפכה לעיוורת במצמוץ אחד, תרתי משמע. לקח לה שנים רבות לחזור לראות והיא נולדה מחדש, או לפחות רואה את עצמה כנולדה מחדש והדגש הוא על רואה.

לפני שנגיע לסיפור המדהים של מירי. נספר רק שב-6.6 חל יום הבליינד דיי (יום העיוור). זהו יום המודעות וההזדהות עם ציבור העיוורים ולקויי הראייה בישראל, פרי יוזמה של חושבים בצבע, קבוצת סטודנטים לקויי ראייה בחסות המרכז לעיוור בישראל ומשרד הרווחה. מטרת היום היא לעודד שילוב מוגבר בחברה ובתעסוקה של לקויי ראייה.

מירי, 40,  הסכימה לחשוף את סיפורה המדהים לרגל היום המיוחד הזה. מירי: "חשוב להגביר את המודעות לציבור העיוורים וליקוי הראייה בישראל ובעולם. אנשים כמוך וכמוני שמרגישים, חושבים וחיים, אך נמצאים באפלה. בחושך. חשוב לדעת שבישראל חיים כ־700 אלף לקויי ראייה (בוגרים) בדרגות שונות, שמהם 130 אלף כבדי ראייה או עיוורים לחלוטין. רק אחד מכל עשרה עיוורים בגיל התעסוקה אכן מועסק במשק. גם שיעור חסרי תעודת בגרות בקרב לקויי הראייה הוא יותר מפי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית".

נחזור למירי עצמה. מירי ללוש, 40, נשואה לגולן ולהם 3 ילדים ( מיכל אסף יונתן). היא מחזירה אותנו לרגע ההוא שבבת אחת נעלמו לה החיים. פשוט נעלמו מענייה. היא לא ראתה אותם יותר. "חגגנו לביתי בגן מסיבת יום הולדת. באמצע המסיבה שמתי לב שהראייה שלי מטושטשת מאוד. הנחתי שזה קשור לעייפות, או שנכנס לי גוף זר לעין. אחרי מספר דקות ראיתי רק שחור. הרגשה שמישהו מכבה את האורות ואני בעלטה. אז הבנתי שמשהו לא תקין".

ביום ההולדת בגן. חצי שעה אחרי צילום התמונה כבר לא ראתה. (צילום: אורית נחמיאס).

היא ממשיכה בהתרגשות כאילו זה קרה ממש הרגע ולא לפני 7 שנים: "הבנתי שמשהו רע קרה ופחדתי מאוד. לא הבנתי מה בדיוק קורה אבל חשתי שזה לא טוב. לא כאב לי דבר. ברגע אחד פשוט לא ראיתי יותר כלום.  אני זוכרת שנסעתי במהירות לרופא  עיניים מומחה באשדוד, ולאחר בדיקה קצרה הוא הפנה אותנו למיון עיניים בבית חולים בדחיפות. בחרתי לנסוע לאיכילוב בתל אביב משום ששם יש מחלקת עיניים חדשנית ומתקדמת. באיכילוב עברתי המון בדיקות, והרופאים קבעו פה אחד שמדובר בהפרדת רשתית עם קרעים. וזה מה שגרם לעיוורון"

בחודשים הקרובים איכילוב יהפוך לביתה: "שם עברתי כל היום טיפולים בשיטות שונות שאמורים לעזור לעין לחזור לעצמה. אבל זה לא עבד. הרגשתי חסרת שליטה. מאדם שמאוד אהב שליטה, היה עצמאי ולא תלוי, הפכתי להיות אישה שלא יכולה להתקלח בעצמה כמו שצריך, שלומדת לאכול מתוך תחושת מישוש, שלא מצליחה להתלבש ולהתארגן כמו תמיד. כל כך היה חסר לי לקרוא, לצפות בסרטים, לראות אנשים. אין אפשרות לדעת מי מולך. חוש השמיעה וחוש הריח מתחדדים לאין שיעור, כל סאונד קטן מקבל משמעות גדולה. שמעתי כל הזמן את המחשבות  שלי בראש. שמעתי את הרגשות שלי מדברים חזק ולא יכולתי לעשות שום דבר שיסיח את דעתי".

הרגעים האלה היו רגעי משבר קשים שאיימו לרסקה: "המשפחה והחברים היו מגיעים אך לא הייתה לי סבלנות אליהם. רציתי להיות לבד. בדיעבד אני יודעת שהייתי בשפל רגשי ובדיכאון. הרופאים לא ידעו לומר בביטחון שהראייה תשוב. כבר חשבתי על הגרוע מכל, להישאר ללא מאור עיניי לעד.  ילדי הקטנים היו מגיעים וכאב לי שלא יכולתי לראותם. הייתי מחבקת ומנשקת המון ומאזינה לסיפורים שלהם. מספרת להם סיפורים מהדמיון ושרה להם. כל כך היו חסרים לי הצבעים. התגעגעתי לראות קשת של גוונים וגם תנועה של אנשים  מכוניות ועצים זזים ברוח. התגעגעתי לים ולגשמים. לכל המראות של העולם. היה חסר לי בעיקר לראות את המשפחה שלי. היה חסר לי לראות את עצמי".

. "הצבעים היו חסרים לי" (צילום: אורית מור מסיקה. מיקום: מסעדת רטטוי).

קרה לה עוד דבר, היא גילתה אצל עצמה עוד דברים: "התאהבתי במוזיקה. האזנתי המון לביטלס, בוב דילן, רולינג סטון ואלטון גון.  בזמן זה למדתי תואר שני (יש לה תואר נוסף בחינוך ובפסיכולוגיה), בן זוגי ואבי היו מקריאים לי מאמרים והייתי נבחנת בעל פה באוניברסיטה"

יש רגע אחד מיוחד מבחינתה שלא עוזב אותה: "כאשר נכנסה עובדת סוציאלית מטעם בית החולים לסייע לי בהגשת קצבת נכות, ביקשתי ממנה לצאת. היא השיבה לי שזכותי לקבל קצבה כי אני עיוורת. למשמע המילה הזו הבנתי שמבחינת הכללים והחוקים אני נחשבת  כבעלת מוגבלות ובתוכי החלה סערה. מיאנתי לקבל זאת. אמרתי לה שאין צורך למלא טפסים לביטוח לאומי, אני לא נכה וגם אני לא אלמד לקרוא כתב ברייל, כי תכף אני חוזרת לחיי".

והיא חזרה. לאט, אבל חזרה. "לאחר מספר ניתוחים וטיפולים שלא צלחו היקום שלח לי את פרופסור עדיאל ברק, שהוא מנהל יחידת רשתית בבית החולים איכילוב. כאשר שמעתי את קולו חשתי בת קול אומרת לי מעתה הכל יסתדר הנה האדם שחיפשת הגיע.  פרופסור ברק ניתח אותי במשך 7 שעות והוא הצליח לסדר את העיניים. לקח לראייה זמן לשוב וזה היה מאוד הדרגתי, אך הרשתית חוברה מחדש בניתוח מאוד מורכב וחדשני".

מירי מתארת את הרגעים שהחלה לראות בהדרגה. לראות את "חייה" שוב…"כשהסירו את התחבושות, רציתי להביט בילדיי, בבן זוגי ובמשפחתי ובעיקר בהוריי שתמכו בי בצורה יוצאת מן הכלל בכל התקופה הזו. רציתי מאוד לטוס לטייל בעולם וכך היה באמת.  כרתי ברית חדשה עם היקום. ביקשתי ממנו עזרה ובתמורה אראה טוב יותר את החיים שאני רוצה לעצמי"

רוצה להגביר את המודעות. מירי ללוש.

מירי עברה מהפך במסגרת הברית עם החיים. מירי: "התחלתי ללמוד קורסים ולימודים של התפתחות רוחנית, לימודי טיפול ונפש. שיניתי את המקצוע שלי. מניהול וייעוץ הפכתי לבעלת עסק my way  שמו כי זו הדרך שלי מעתה.  אני מרצה בכל הארץ על סיפור חיי בהרצאה שנקראת "לראות אור מתוך החושך". אני מנחת סדנאות ומעגלי שיח וגם מטפלת באנשים בקליניקה בשיטת טרילותרפיה, מיינדפולנס באשדוד. אני משלבת את כל הידע והניסיון שצברתי במהלך השנים על מנת להיות מדויקת וטובה בתחומי מתוך שליחות אמתית. הבנתי שכל יום שניתן לנו בחיינו הוא מתנה, ואני מלאת הודיה על יופיים של החיים, על בריאותי ועל משפחתי".

"כל יום הוא בריאה חדשה, כל יום אתה ברייה חדשה", היא מסבירה. "זה משפט שלי שמלווה אותי כל הזמן.  אני מרשה לעצמי לחוות את החיים בעוצמה. אין לי רצון לחיות חיים בינוניים. אני הרבה יותר תעוזתית ושאפתנית. אני רוצה לבלוע את החיים ולקחת את כל הטוב מהם. ההבנה שאנחנו זמניים על פני האדמה מאוד חשובה. יש לחיות כל יום עד תומו ולא לדחות רצונות וחלומות לעתיד. החיים קורים עכשיו. בהרצאה מעוררת ההשראה שלי,  אני מספרת על ניצחון הרוח, התמודדות עם משבר כהזדמנות לשינוי בחיים, צמיחה מתוך טראומה וכיצד לסמוך על היקום בתוך אתגרים גדולים".

ומה צופן העתיד מבחינה בריאותית? את לא חוששת שיקרה מקרה כזה שוב?

"אין לדעת האם ובכלל אראה עד גיל 120. אין ערובה לכלום. יתכן וזמני קצוב מאוד. יתכן גם שלא, אין לדעת. אני בביקורות עיניים באופן קבוע. כרגע זה בסדר אך הפרופסור טוען שהוא לא אלוהים ושאין הבטחות לעתיד. ההבנה שאין לנו שליטה על שום דבר גורמת לי לא לפחד מכלום ופשוט לזרום עם החיים. לעשות טוב, ולקבל טוב מהם. לכן יש לחיות חיים עשירים מלאים ומספקים. לחיות באהבה בעוז ובהגשמה מלאה .לעשות דברים שמשמחים ומחזקים ולשמור על אופטימיות ואנרגיה גבוהה".

מבחינת מירי היא מדגישה כי "החיים מתחלים היכן שהפחד נגמר. "אנשים שמקשיבים לי ממש בהלם. הם לא מאמינים שאני בחורה די צעירה שנראית בריאה, בשיא פריחתי, חוויתי טראומה כזו. התובנות מההרצאה תמיד עולות בכל מקום שאני מרצה בו, שהיקום פועל לטובתנו הגבוהה. שמתוך קושי מתגלה מסע החיים. שהמתנות שבהן בורכנו נחשפות במצבים קשים, ומהם הכוחות הטמונים בנו… וכמובן איך לעשות מהלימון לימונדה אני תמיד אומרת לא לפחד מהחיים! החיים מתחילים היכן שהפחד נגמר. ומה  שבא לפתחי מבורך ורצוי".

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך