נאספנו כמה דיירים למפגש מתחת לבניין. זכינו לראות מקרוב את השקיעה ולהרגיש בריזה נעימה ובעיקר לשוחח, לצחוק ולגלות שיש לנו הרבה מן המשותף. הקהילתיות, הוא ערך מאוד חשוב שיש לשמר ולפתח כל הזמן. אני גדלתי באזור ד', ב"שכונת רכבת", הבניינים התפרשו לרוחב ולא לגובה. ככל שהיה רחב יותר כך רוחב הלב והכרנו כמעט כל דייר ודייר. הסטטוס שכן היה בעל חשיבות עליונה. רובן ככולן משפחות עולים חדשים, כמעט ללא משפחה קרובה נוספת שנעזרו בשכנים בכל דבר ועניין. חלק מהבתים אפילו לא היו נעולים והיתה תנועה ערה, בעיקר של ילדים, בביקורים תכופים בבתים השונים בבניין. כמעט ולא היתה "בייביסיטר", כשהיה צורך, השכנה מעל ומתחת או בבניין ליד נחלצה כדי לעזור לשמור על ילדי השכנים, יולדת השאירה את ילדיה מספר ימים אצל השכנה, כשהשתחררה מבית החולים כבר חיכו לה סירים לכמה ימים ועוגה ומתנה מהשכנות. נתקענו בלי חלב? בלי ביצים? בלי חצי ככר לחם? מה הבעיה? עושים השלמות מהשכנים. השכנים שמשו כמשפחה אחת גדולה. "אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד". הקהילה היא כוח, היא עוגן, היא תמיכה, מעניקה תחושה שיש מאחורינו צבא שלם שיהיה שם בטוב ובמוטב. ואם נחזור ל"שכונת רכבת" בעשורים האחרונים הרכבת התחלפה בבניינים רבי קומות, במקום להתפרש לרוחב טפסנו לגובה. לעיתים גבוה מדי. יוצא אפוא שדיירי הקומה הראשונה כמעט לא מכירים אף אחד מכיוון שהם משתמשים במדרגות ולא במעלית ואולי מקסימום נכיר את דיירי הקומה ואלו שחונים לידנו בחניון. ככל שטפסנו בגובה כך הצטמצמה האינטראקציה בין הדיירים, מכירים פחות, כל יחידת משפחה בפני עצמה, לעצמה. פחות מתקשרים, אם נתקעים בלי מוצר נוסעים עד הסופר ויש פחות תחושה של קהילתיות. השבוע זכינו לקיים בבניין את חג השכנים לראשונה. קפצו לי זכרונות ילדות מהספסל בשכונה, בעיקר בערבי הקיץ, לפני שהיו מזגנים בבתים, היינו מתאספים למטה למפגש על אבטיח קר, פיצוחים ומעבירים כך כמה שעות טובות. זכינו לשחזר את המפגשים הללו. כבר הועלו רעיונות לערב עדות ומאכלים, הרצאה במועדון הבניין ועוד מפגשים. ככל שנחזק את הקשרים עם השכנים כך תתחזק הקהילתיות.
חג שמח!