ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי נאם בטקס המרכזי לזכר חללי צה"ל נפגעות האיבה, בו לקחו חלק נציגי המשפחות השכולות ונציגים נוספים שהגיעו לכבד את זכר הנופלים.

הנה נאומו המלא:

משפחות יקרות, עם הישמע הצפירה, אנו עוטים אֲוִוירַת קַדְרוּת וְעֶצֶב, וְמתייחדים הערב, עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל, ובפעולות האיבה. עשרים וארבעה אלף, שישים וּשְׁמֹנָה בנים ובנות, חללי צבא הגנה לישראל וכוחות הביטחון. וּבַהֶם, מאתיים תשעים ושבעה. מטובי בניה ובנותיה של העיר שלנו, אשדוד.
ועימם אנו זוכרים היום, את ארבעת אלפים, מאתיים ושישה עשר (4,216) נפגעי פעולות האיבה. ובתוכם, ארבעים וארבעה בנות ובני אשדוד, שנספו בפעולות איבה, בשגרת יומם, בעיר, וברחבי מדינת ישראל.

יום אחר יום, שנה אחר שנה, אתן, משפחות יקרות, נושאות את הכאב העמוק, על אובדן יקירכם. כאב, שעם השנים, מאז הדפיקה הנוראה בדלת, רק מתעצם, ונעשה כבד, יותר ויותר. והיום – כולנו מתאחדים איתכם, למשפחת שכול אחת. מזדהים עם הכאב שלכם, ודואבים עמכם.

הימים, שבין יום השואה והגבורה, ובין יום הזיכרון ויום העצמאות – מספרים בתמצית, את הסיפור היהודי ישראלי שלנו בעת החדשה. משואה – לתקומה. מעם מושפל ונרדף ללא בית, לעם עם מדינה עצמאית וחזקה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מְבַכִּים את אובדן שליש מבני עמנו, האבות והאימהות של הקמת מדינת ישראל. ביום השואה אנחנו מזכירים לעצמנו, את הלקח המרכזי – שרק במדינה יהודית עצמאית, אנחנו בטוחים. וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנו זוכרים, את הבנים והבנות, שהקריבו את חייהם למענינו. שבזכותם, מדינת ישראל ממשיכה להתקיים.

ביום הזה, אנו זוכרים, את החוב הגדול שלנו כלפיכם, משפחות יקרות. ואת החובה שלנו להיות ראויים להקרבה שלכם. זכינו להיות, דור הבנים ששבו לגבולם. שמגשימים את התקווה בת שנות אלפיים. ב-74 שנים בלבד, בנינו כאן, בארץ האבות, מפעל לאומי, שאין כדוגמתו בהיסטוריה האנושית. ועם כל הקשיים והאתגרים, כולנו שמחים וגאים במדינת ישראל. אבל, אנחנו גם מציאותיים. אנחנו יודעים ומבינים, שמסע התקומה שלנו טרם הושלם.

אנחנו עדיין נדרשים לעמוד על המשמר. מול איומים רבים. מקרוב ומרחוק. בַּחזית, בירי טילים על אזרחים בעורף, ובפיגועי טרור בלב האוכלוסייה האזרחית.
גל הפיגועים הנורא בשבועות האחרונים, מהווה תזכורת למציאות העגומה הזו. גם מציאות ירי טילים על אזרחים בעורף, מוכרת לנו היטב. באשדוד, יחד עם תושבי עוטף עזה, ויישובי הדרום. אין עוד ישובים בעולם, שזו שגרת חייהם היומיומית, מזה 15 שנים.
גם החוסן החברתי שלנו מאוים. המחלוקות והשסעים בתוך החברה הישראלית, מהווים, איום לא פחות חמור, על החוסן הלאומי שלנו. ובניגוד, לאיום הביטחוני, שלמרות המורכבות האינסופית שלו, מקבל מענה טוב. עם מדינת ישראל – מודרנית, מתקדמת, ומשגשגת. עם צבא ומערכת ביטחון חזקים. הרי שמול האיום הפנימי. החברתי, שמחזיק את אדני הבית הלאומי, אנחנו כמעט חסרי אונים.

החברה הישראלית מורכבת מאוד. תרבותית. דתית. ופוליטית. ואנחנו ״ששים״ (במירכאות כמובן) להיות מפולגים כמעט בכל היבט שלה. מזרח ומערב. שמאל וימין . דתיים וחילונים. וותיקים ועולים. מרכז ופריפריה. תמיד היו לנו מחלוקות. אך נדמה, שבשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, איבדנו את הבלמים בשיח הציבורי. ואנחנו פסע קטן, לפני אובדן שליטה מוחלט. מההיסטוריה הרחוקה, של העם היהודי, בבית הראשון והשני, אנחנו יכולים ללמוד, שמדובר באיום ממשי, על עתיד הבית השלישי.

וכנראה, שאין פתרונות קסם, שיוכלו לרפא את הפצעים והשסעים בחברה הישראלית. אבל פעם בשנה, ביום שבו אנו עוצרים את שגרת חיינו, לזכור את הצעירים שבזכותם אנחנו יושבים לבטח, במדינת ישראל. חובה עלינו, גם לעשות חשבון נפש, ולהצביע על הסכנות שבדרך. על הסכנות המאיימות, על המשך קיומו של המפעל האדיר, שבנינו ב-74 שנים. ועלינו להבין ולהפנים, שהסכנה אינה רק ביטחונית. הסכנה, היא גם כאן. בתוכנו.
וחובתנו למצוא את הדרכים לחיות ביחד. למרות ההבדלים בינינו. למרות הזהויות השונות שלנו. האחריות מוטלת על כולנו, ללא יוצא מן הכלל. אזרחים מהשורה. ובמיוחד המנהיגים שלנו. זוהי חובתנו כלפי הנופלים. זוהי חובתנו כלפיכן – משפחות יקרות – לא רק לזכור, אלא גם להתחייב ולעשות מאמץ להיות טובים יותר. לבנות מדינה וחברה, הראויות להקרבה שלכן.

זהו הרעיון המרכזי, העומד בבסיס הסמיכות בין יום השואה והגבורה, ובין יום הזיכרון ויום העצמאות. רעיון שמתמצה בין היתר במילים – ״במותם ציוו לנו את החיים״. שנמשיך את חיי השגרה, הבניה והיצירה במדינת ישראל. לטפח את החינוך והקידמה, עם מערכת ביטחון וצבא חזקים. אך לא רק את החיים בכלל, הם ציוו לנו. אלא גם, ובמיוחד, את החיים ביחד. בין כל חלקי העם. כך נשמור מכל משמר על הבית השלישי. שהגאווה והשמחה במדינה ישראל, תהיה שלמה.
שנוכל לומר עליה את הפסוק משיר השירים: ״כולך יפה רעייתי ומום אין בך״.

היום, אנו זוכרים, את הבנים והבנות, שמסרו את נפשם למעננו. ומתחייבים, להמשיך במאמצים שלנו, להיות ראויים להקרבה שלהם. ושלכן.
יהי זִכרַם ברוך, וחקוק, בליבנו לַעַד.