יחיאל כהן לא יכול היה לעמוד במראה של הילד הקטן שניגש אליו לקחת את הסוכרייה על מקל שהוא הגיש לו. כהן שראה כמה דברים לא פשוטים בחייו, לא ישכח את התודה, ה"ספסיבה" של הילד בן גילו של בנו שקופא מקור וכל חייו ורכושו כולם בשקית אחת קטנה. "הייתי צריך לקחת נשימה ארוכה בכדי להמשיך הלאה. לא אשכח את הילד הזה. את המראה הראשון של ילד שעבר מסע ארוך עם שקיות בידיים", הוא מספר בהתרגשות.
יחיאל כהן, ראש סניף איחדו הצלה, חזר בימים אלה מגבול אוקראינה מולדובה. המראות שראה לא יעזבו אותו זמן רב. ממש רגע לפני שהוא עולה על מטוס מלא בפליטים בדרכו ארצה, תפסנו אותו לריאיון שכולו מלא אמוציות. ריאיון עם מי שכל הזמן עסוק בנתינה ולא עמד הפעם בסבל של הצד המקבל ממנו – פליטי המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
מה שלומך, יחיאל, מראות לא פשוטים אני מניח שראית שם?
"מראות לא פשוטים בכלל. לא יודע אם אפשר לתאר את זה במילים. מראות שלא יישכחו. אני באופן אישי לא בנאדם עם זיכרון חזק, נוטה לשכוח, אבל פה כל רגע וכל דקה חקוקה אצלי בלב. אלה דברים שנגעו בי ובכל אחד. פרצי הדמעות שהיו פה לא מוכרים לי, בכל אופן לא בגיל המתבגר שלי".
המשפחה שלך בארץ לא דאגה, לא חששה לך? בכל זאת אזור קרבות
"המשפחה שלי בארץ דאגה. אבל אשתי מכירה אותי. היא התרככה והבינה את הרצון שלי, את הרצון להיות היכן שצריכים אותי. אין דבר שאני לא שם. זה אני. אחרי שהגענו והראיתי שאני במולדובה בגבולות ואין מלחמה אלא רק פליטים, היא נרגעה".
משלחות איחוד הצלה טסות וחוזרות מגבול אוקראינה מולדובה כל הזמן. מסייעם בכל דבר. מרפואי עד מילה טובה וצעצוע או סוכריה לילדים. הצוות בו היה יחיאל כהן הצטרפה לרופא אמריקאי שהגיע עם צוות חילוץ. הם חילצו משם זוג עם שני ילדים כשאחד מהם הוא תינוק בן יום! יחיאל: "הם הגיעו עם התינוק הקטן עטוף בשמיכה ופשוט בכו בכו ובכו. האמא שלא יכולה הייתה ללכת, הייתה במצב רפואי לא פשוט אחרי הלידה. תמכנו בהם לקחנו אותם ודאגנו להם".
אחד הדברים הקשים הוא הילדים. ספר מנוקדת המבט שלך
"הפליטים ובעיקר הילדים זה קורע לב. להבין שהילדים האלה לא טעמו טעם חטא אפילו. הם פשוט נולדו במקום הלא נכון. להבין שאין מי שעוזר להם. אנחנו בגפנו ופה ושם היו אנשים טובים שניסו לעזור במסע. מטורף לראות את הילדים האלה שנמלטים על נפשם, בעיקר עם אימהות כי אין גברים. גברים בודדים הצליחו דרך היערות להגיע. הגיעו פצועים מהדרך מגדרות תיל".
כשהוא מדבר על גדרות תיל זה מחזיר בפעם המי יודע כמה אל ההשוואה הבלתי נמנעת בין הפליטים ליהודים בשואה. אותו המקום בו מאות אלפי יהודים איבדו את חייהם, חלקם על ידי אבותיהם של אלה שעכשיו מקבלים עזרה ישראלים ויהודים.
איך ההרגשה כיהודי להגיע לאוקראינה ולתת סיוע. באותו האזור מתו מאות אלפי יהודים בשואה ועכשיו יהודים מצילים אותם?
"כיהודי להגיע לאוקראינה זה לתת סיוע לכל אחד ללא הבדל דת גזע ומין. לא משנה מה עברנו, אנחנו כאן לעזור לכולם. אבל ההקשר של השואה נמצא כאן תמיד. בשבת הנהג שהחזיר אותנו ממחנות הפליטים סיפר לנו שהוא רוצה לקחת אותנו לאנדרטת זיכרון באחד משני מקומות שהוא מכיר שבהם קברו יהודים, כי על השנייה בנו בנייני מגורים היית מאמין? הוא סיפר שראה את זה כילד שחפרו בורות והכניסו לשם מאות יהודים וכיסו אותם כשהם בחיים. הוא אמר שהאדמה זזה מהאנשים שנקברו שם חיים. זה פשוט בלתי אפשרי לדמיין את זה. אנחנו נמצאים פה עם הנהג שיכול להיות שאבא שלו הוא זה שקבר את האחים שלנו. אנחנו חוזרים לעשות תיקון למה שקרה בשואה, שבה נאמר לעולם לא עוד, והנה זה שוב קורה".
איך ההרגשה לחזור ארצה אחרי כל מה שעברתם גם בין הגבולות? הקלה, או שאתה מרגיש שלא סיימתם את העבודה?
"אני חוזר לארץ כי השארתי את המשפחה שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי להשאיר אותם לבד. אני תמיד מנסה להזכיר את זה לעצמי. כל מי שפה זה מלאכיות ומלאכים, אנשים שעזבו הכל עזבו עבודה על חשבונם, אבל גם צריכים לחזור לפרנס ולעזור. אל דאגה מחליפים אותנו אחרים. אני לא מרגיש הקלה שאני חזור לארץ. אני רוצה להישאר ולעזור, אבל המציאות מחייבת לחזור. עם כל מה שהיה פה, אני מודה לאלוהים שאני בצד הנותן"
אחד האירועים שמלמדים את המורכבות של המצב שם, הוא המקרה עם אישה קשישה. יחיאל: "ביום שישי היינו במחנה פליטים, תחנת מעבר לפני המלון. שם פגשנו קשישה בוכה. למרות קשיי השפה היא הצליחה להסביר שהיא לא יכולה לעלות לארץ לבד. חשבנו שזה הנכד או הבן. חיכינו שמישהי תתרגם ובסוף התברר שהיא בוכה… על החתול שלה. הרבה באים לפה עם חיות והם אומרים שהם לא עוזבים אותם. עבורם זה עוד ילד. עבור חלקם זה כל החיים".
יחיאל למד להבין את המשמעות של הדברים הקטנים. את החשיבות שלהם. הוא מספר: "אנשים הגיעו עם חפצים בודדים. כל החיים שלהם בשקית. אנשים מגיעים ללא כפפות. נתנו להם כפפות, חם צוואר, צעצוע, לא הבנתי כמה הדברים הקטנים האלה גדולים".
המתורגמנית של הצוות של יחיאל כהן היא ליבי קופאיגרוצקי עו"ד מירושלים. החשיבות שלה היא לפעמים קיומית לא פחות. המצב הקיצוני לא פעם משאיר את כולם בהלם. כמו במקרה הבא בו היא למעשה גילתה לאדם מבוגר כשל חייו חי כנוצרי…שהוא בכלל יהודי! ליבי: "היינו במחנה פליטים והגיע אדם מבוגר שאמר לי "ילדה את יכולה לעזור לי? להגיד לי לאן אני אסע". ההוראה היא לא להבטיח דברים, לא לתלות תקוות שווא. אני יושבת מולו והוא מראה לי תעודת לידה. שם אני רואה ששם האם הוא בלה חיה אייזנברג. לו עצמו יש שרשרות צלב והוא מצטלב כל רגע. אני מבינה שהאמה יהודייה. אני אומרת לו – "אתה יודע שאתה יודע יהודי"? הוא אומר לי אני לא. אמרתי לו, אתה יהודי אתה תעשה עלייה. הוא התחיל לבכות ואנחנו איתו"….
