קמתי בוקר אחד עם מה זה כאבי בטן, כאלה שהם תוצר של לאכול בחוץ אחרי בילוי בשעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, תלוי מי מסתכל על זה, והרגשתי כמו אישה שרואה את חדר הלידה מהצד הפנימי (אגב אם גברים היו צרכים ללדת היו פחות ילדים בעולם רק מפחד הלידה). מפה לשם הגעתי אחרי הישענות על כל קיר אפשרי מהמיטה אל המקום שבו אנחנו יכולים להיפטר מכל מה שהגוף לא צריך, נו טוב השירותים…ומפה לשם אחרי צעקות כאבי שהזכירו קרב בין שבט הנבאחו האינדיאני לצבא ארה"ב, מלווים בפיצוצי רקע, המלטתי לוויתן…(סורי על התיאורים המדויקים).
ולמה אני מספר סיפור עם ריח לא טוב, כי בדיוק באותן הדקות של שלווה, רגע אחרי…כשאני עוד חש את האסלה הקרה, חשבתי לעצמי מה היה קורה אם לא הייתי חי לבד, או מישהי הייתה מתעוררת איתי בבוקר, הרי ההערות בואכה צרחות שלה על הצעקות שלי בתא הקטן, שהפחידו את הילדים/השכנים/ציפורי השיר ובעיקר אותה…פלוס התלונה על הריח הנורא (כאילו אצלכן זה זר שושנים שמגיע מהאזור הזה..), היו עוד גורמות לי לוותר על פעולת המעיים החשובה, או לפחות לעשות אותה בשקט שהוא לבדו סבל…
וזו בדיוק השאלה? האם להיות לבד זו שמחה או סבל? מאחר ואני כותב את הטור הזה, אז אני אענה, אבל אתם תרגישו חופשי לענות את התשובה שלכם, רק לעצמכם אם אתם לבד, או למישהי/מישהו אם אתם לא (כמובן אם אפשר לדבר איתו או איתה בפתיחות על זה).
ידוע שהרווק רוצה להיות נשוי והנשוי גרוש, אני לא ממציא פה כלום. אבל מה קורה כשאתה מניח בצד את המשפט הזה ומוסיף לו את ניסיון החיים. האם העובדה שאני חי לבדי גורמת לי אושר? התשובה היא כן. בעצם לא. בעצם כן ולא. מבולבלים? יופי. וולקאם טו דה קלאב (תעשו גוגל טרנסלייט). יש רגעים שאתה מאושר שאתה לבד, שאין מי שמפריעה לי לעשות מה בא לי, כולל רגליים על השולחן, כולל להפוך את כל הבית לארון (זורק את הבגדים איפה שבא לי), כולל הבונוס לצאת עם מי שבא לי (ויש כאלה בזוגיות שמוותרים בכלל על לצאת, שזו טעות שתחזיר אותם בסוף להיות לבד מהשעמום…) ולחזור הביתה עם מי שבא לה, בקיצור רגעי אושר. אבל ויש אבל. אבל בשביל האבל זהה חייבם לרדת שורה.
תודה שירדתם. חיכיתי. אבל יש רגעים שבהם אתה שומע את צחקוקי הילדים אצל השכנים (שזה בדיוק השנייה שהופכת לך את הקיבה כי אתה מתגעגע לילד/ים שלך שלא איתך היום כי זה יום עם האמא וזה יום קשה לגעגוע לאבא), וגם אם אין לך ילדים אז יש את רגעי השבת שאתה לבד, הארוחה שהייתה רוצה לחלוק עם מישהי ובעיקר המיטה שלא יכולה להתקרר מגוף אחד (וואלה מניסיון חום הגוף של בת הזוג הוא חום שאף תנור לא יכול לייצר). זה חסר לא פעם ולא פעמיים…אבל אז מגיעים כאבי הבטן וריח הבוקר מהפה (אוי אני מגעיל היום בטור) ואתה אומר תודה לאל על הזווית הנכונה – כאילו אלכסון. או שלא? אולי זה רק תירוץ.
האמת אני די חד בטורים שלי, אבל הפעם השארתי אתכם מבולבלים, שזה למעשה אותי. אני כבר לא יודע מה טוב יותר, כי הייתי גם לבד וגם ביחד, וכמו שאמר פעם חכם סיני, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב…אבל חכם סידי יוסיף….והכי טוב זה מה שיש באותו הרגע…או שלא….?
