אין לי ספק שהיה לי משהו אליה. אפילו משהו לא קטן בכלל. מה זה משהו לא קטן. ענק. עולם. הרגשתי שהנה לראשונה אחרי הרבה זמן, אולי אפילו יותר מדי זמן, הפרפר הזה ש"גר" אצלי בבטן, נו זה שהפך לגולם או אם אדייק כהרגלי, ואני מדייק, "הפרפר" שכבר מת אצלי מזמן, או חשבתי שמת מזמן, מאותת לי שהוא עוד איתי ושלא אאבד תקווה שאפשר לאהוב. הרגשתי הרגשת "שכרון חושים", כזו של פעם, שאתה אני מצמיח פרפרים, כמו בשיר ההוא פרפרים לבנים, אלה ששוב עפים לאור. ראית את האור…בקיצור היא הפכה אותי, ציני בן ציני, לטיפוס על סף הרומנטי, השם ישמור, שבכל פעם שאני מדבר אתה או לצידה אני עף מחדש… רגע יא רעים. כן אתם רעים כי אתם יודעים שיבוא אבל בפסקה הבאה…
והנה הוא בא. אבל. אוי אבל אבל, וחבל שיש אבל. אני מרגיש שכל כך רציתי אותה עד שהגעתי למצב שאני קצת מבטל את עצמי, או אם אדייק, אני לא אני עצמי, או אם אדייק2 אני מנסה לרצות אותה בכל פעם, לפעמים על חשבוני. כאילו שחס וחלילה לא תלך ואתה ילכו הפרפרים הלבנים האלה. הרגשתי לא פעם שהפרפרים האלה שחזרו לחיים (טוב משה חאלס עם פרפרים הם הבינו) הפכו את היוצרות אצלי, ואני יצאתי קצת גולם. קצת זר לעצמי. הבלגתי על דברים או מעשים שבמקרים אחרים הייתי נותן על פחות מזה את בעיטת הדרך המפורסמת שלי…
וכאן עולה השאלה האמתית. האם זה שווה את המחיר? האם העובדה שאנחנו כל כך רוצים מישהי או מישהו אחר, שווה את הסיכון שאנחנו לא נהיה אנחנו שנייה שאחרי ש"התנחמדנו" אליהם בפעם המי יודע כמה? האם זה שווה שאם נסתכל במראה (אפשר להסתכל לתוך עצמכם אם אין מראה), נשאל את מי שאנחנו רואים מולנו, לאן הוא נעלם? עכשיו תרגום למי שלא הבין, האם הרצון הזה לא לאבד מישהו שווה את המחיר לאבד את עצמכם? וואלה להיות או לא להיות של המאה ה-21.
אין לי תשובה. כאילו יש לי, אבל אין לי תשובה חד משמעית. מבולבלים? יופי. ברור לי שצריך מישהו בחיים, ככה אמרו לי "הפרפרים" (נשבע לכם לא אזכיר אותם יותר עד סוף הטור) שחזרו אל חיי בבטן, שיעשה לנו את זה ביג טיים. אבל מה עם ההרגשה הלא נעימה הזו, רגע אחרי שהתראיתם או דיברתם ואתם מרגישים לפעמים הכי כלומניקים בעולם, כי נתתם לעצמכם להעלים את מי שאתם תמורת "נזיד עדשים" של רגש… לפחות אצלי מן הידועות היא, שכשיורקים עליי אני לא אומר גשם, והנה פתאום אני מחפש לי מטריה שתתאים ללוק שלי?….
הקטע הוא שאני יודע מה יהיה הסוף, אצלי בכל מקרה (רמז, לא קל לי לוותר על עצמי. רק אומר..). לא יודע מה אצלכם, או מתי אצלכם. לגביי אני תמיד מקווה שהוא לא יתרחש, כי בכל מקרה זה מצב שבו אפסיד. מצד אחד אם אחליט להיות אני, אז בכל טיפת "יריקה" בכל פעם שארגיש לא נח ביחסים האלה אברח (וכנראה אבריח…). מצד שני אם אחליט להישאר אז הרווחתי רגעים של אושר, אבל אחריהם יגיעו הרגעים הארוכים שבהם אצטרך להרגיש לא נעים בכל פעם שאני רואה את עצמי. דבר אחד בטוח…בסוף זה ייגמר. השאלה היא רק מה קודם, האמת שלנו עם עצמנו, שתאפשר לנו לחיות בשלום עם אנחנו…או היחסים….?
