ברוך דגו – עכשיו הספר

ברוך דגו לא היה כדורגלן רגיל. על אף תנאי הפתיחה הקשים עוד כנער היה מבוקש בקבוצות ענק באירופה ובישראל כשעל ראשו תג מחיר היסטורי. על הקריירה הענפה שלו, עם הקשיים, גילויי הגזענות לעיתים וההצלחות תוכלו בקרוב מאוד לקרוא בספר ביוגרפי שכתב עליו העיתונאי אוריאל דסקל.

דגו שיחק בקבוצת בוגרים בגיל 16 ,זכה בתואר שחקן השנה, היה ועודנו הישראלי שכבש הכי הרבה שערים בליגת האלופות בעבור קבוצה ישראלית, ולא פחות חשוב – היה כוכב הכדורגל הישראלי הראשון ממוצא אתיופי. אבל מאחורי הכותרות מסתתר סיפור מורכב וקשה שמעורבים בו כסף, תמימות וניצול, גזענות, דיכאונות והתמודדות עם אובדן אמון במערכת, בחברים לקבוצה. זהו בעיקר סיפור על רכבת הרים הדוהרת מהתחתית לפסגה ושוב לתחתית, ועל הטיפוס הקשה החוצה. זהו סיפור גם על משפחה מפורקת, שנבנית מחדש ומשמשת מקור עוצמה. זה הסיפור של ברוך דגו, אבל בעצם של הכדורגל הישראלי ואף של החברה הישראלית כולה.

ברוך דגו היה כדורגלן נבחרת ישראל וליגת העל לשעבר שעבר, בין השאר במכבי תל אביב והפועל תל אביב. הוא היה בן העשרה הישראלי היקר ביותר כמעט שני עשורים, שיחק יותר מ-460 משחקים בקריירה, היה מעורב ביותר מ-100 שערים וזכה בתארים אישיים וקבוצתיים. כיום הוא פרשן בערוץ הספורט, מנהל מקצועי של קבוצת האוהדים עירוני אשדוד ומנהל מקצועי במחלקת הנוער של מועדון הכדורגל גן יבנה. מי שכתב את הדברים הוא כאמור אוריאל דסקל עיתונאי ספורט יותר מ-20 שנה וכיום עורך מדור עסקי ספורט בכלכליסט ובעל הפודקאסט "בכל יום נתון".

לאחרונה החל פרויקט "הד סטארט" (גיוסי המונים) להוצאת הספר. בזכות גיוס מוצלח יוציאו לאור ספר ביוגרפית ספורט ייחודית בעברית ברמת ההדפסה הגבוהה ביותר בהדפסה של אלפי עותקים. לוחות זמנים. הספר עתיד להיות מודפס עד תחילת 2022. בתחילת 2022 הספרים אמורים להיות מחולקים למזמינים. התשורות האחרות יחולקו בהמשך עונת הכדורגל 2021/22.

הבאנו לכם גם טעימה מהספר" כמובן:

דגו מתאר שם את המעבר למכבי ת"א והלחץ:  "איך ידעתי שמכבי תל אביב זה מועדון גדול? כי אין דבר כזה להפסיד". כל הפסד הוא הפסד בגמר גביע. זה משהו שלא מתקבל על הדעת. אין דבר כזה. צריך להבין את זה כשחקן צעיר. באשדוד לא ידעתי איך להתמודד עם כל הלחצים והמתחים הללו, כי לא היו. ברור שרצו לנצח, אבל גם הבינו שמדובר במועדון קטן ושהפסד זה לא סוף העולם וצריך להשתפר למשחק הבא. במכבי לא באמת היה דבר כזה "לקבל הפסד". אתה מבין מה זה מועדון רק ככה. הפסד לא מתקבל על הדעת. פשוט אין דברים כאלה. כל השחקנים הבינו באיזה מועדון הם נמצאים. הם ידעו איזה משכורת הם מקבלים. הם הבינו שצריך להביא תוצאות מיד ועכשיו. אין זמן. הפסד וכל השבוע אחרי זה כמו בית קברות בחדר ההלבשה. אם זה תלוי במועדון, יום למחרת של הפסד עושים משחק כדי לנצח ולא לחיות בבית הקברות הזה. ממש ככה. זו התחושה שם. "עכשיו, זה גם מורגש במגרש. אם זה פס לא נכון שהוביל לאיבוד כדור, אז יש צעקות של משחק בעצבים. 'למה לא סגרת פה, למה איבדת' וכאלה אבל לא התעסקו בזה ביום למחרת. אולי המאמן מתעסק בזה. המזל של אותה תקופה היה שניר לוין  (המאמן: מ.ס) באמת ידע להקרין שקט שהיו זקוקים לו אחרי השבועות עם שלמה שרף. הפסד היה עושה רעש מבחינת הקהל והתקשרות ובאמת, כל הפסד זה סוף העולם כאמור, אבל הוא ידע לדבר עם כולם בשקט וברוגע ולהביא את כולם להגיע למשחק רגועים".

לוין עצמו גם מופיע בספר: "התרבות מחלחלת לתוך המגרש ומגרש כל הזמן", הוא מסביר. "מגרש האימונים בקרית שלום היה פתוח כל הזמן. זה אומר שמגיעים אנשים לאימונים. הם צועקים בזמן האימונים. ובמשחק, כשאתה לא משחק טוב, שזה אומר שאתה לא מוביל 0-2 בדקה ה-20 מתחילים לצעוק עלייך. אין אפס. היו רגעים שהמאמן יוצא עם ניידות עם קריית שלום".

דגו משלים אותו: "יש לציין שדגו, מול המועדון, עובד מול לוין ושמעון קורק. אם צריך משהו, אלו האנשים שהיו לו מערכות יחסים מולם. לוני הרציקוביץ' כמעט ולא הורגש במועדון. הוא היה מגיע מדי פעם – לעודד לפני משחק מאוד חשוב, נגיד. גם בסיטואציות מאוד קשות הוא היה נראה. אבל שמעון קורק ניהל והחזיק את מכבי תל אביב. וניר לוין ניהל את הצד המקצועי".

את היתר תקראו בספר…. למעוניינים קישור לגיוס ההמונים.

https://headstart.co.il/project/65010kdhux