היא הגיעה אלינו לפני 15 שנה, היא הייתה מתוקה מדבש, לבנה וקטנה. הייתה כבר מלכה אחת ששלטה אז בביתנו, פינצ'רית מעורבת, גוטי שמה, שהייתה חלק מחיינו. וזו הקטנה הלבנה, הגיעה עם חוצפה ועזות מצח, כאילו אומרת: באתי להישאר פה לנצח.
לא ידענו בתחילה מאיזה גזע הקטנה, היא הייתה בעינינו כלבלבה לבנה. התכנית הייתה לתת לה בית חם לכמה ימים, ואז למצוא לה מקום אצל אנשים טובים ונעימים. קראנו לה לוקה – שם שהתאים לה יותר מכל שם אחר, והיא כאילו אמרה: באתי לכאן כדי להישאר.
הבית הפך לשדה קרב, לוקה הייתה מכרסמת כל רהיט בכל מצב. הרגשנו שהכל מסביב יוצא משליטה, וניסינו לחפש לה בית אחר, שנוכל אליו לקחת אותה. ובבוקר ההוא, הייתה פרידה קצרה, לוקה הלכה, אך מקץ כמה שעות אלינו חזרה. היה לה מבט נוגה וקודר, וכאילו אמרה: אני רוצה כאן להישאר.
ובאותו היום כאילו הוחלט מבלי להגיד, לוקה תישאר אצלנו לתמיד. אז התחלתי לחקור ולתהות על קנקנה, וגיליתי, שלוקה, שכבר לא הייתה כל כך קטנה, לוקה שלנו היא כלבת ציד לכל דבר ועניין, כלבה יפה וזקופה עם יחוס לא קטן. כלבה מגזע כלבי הרוח, שחוץ מאשר לרוץ ולשוח, היא אוהבת לרבוץ על הספה שבסלון, ולהביט אל הרחוב מהחלון…
כך חלפו להן השנים, לוקה הייתה המלכה ואנחנו הנתינים. לא ניתנת לאילוף, כלבה מטורפת, שובת לב, שבאהבה את כולם סוחפת. לוקה אהבה לישון במיטה, ובמיוחד במיטתי, היא נהגה לישון למרגלותיי ולעתים ממש לצדי. כשבחוץ היה קר והרוח נשבה, לוקה מתחת לשמיכה להתכרבל אהבה. כשהייתי מבשלת במטבח שבביתי, לוקה תמיד הייתה לידי. עם הלשון בחוץ, לבשר ממתינה, מביטה אליי בעיניים מלאות תחינה.
והיה לפעמים אוכל שעל השיש נשאר, לוקה הייתה מזנקת, טורפת, ולא מותירה דבר. כשהייתי כועסת, היא הייתה מביטה במבט ממיס, ובין לבין, ממשיכה ללעוס עוד ביס. כשהייתי שבה לאחר היעדרות של כמה ימים לביתי, לוקה הייתה היחידה, שבאמת שמחה לקראתי. מקשקשת בשמחה בזנבה הארוך והלבן, נובחת ונובחת כאילו אמרה: איזה כיף שאת כאן.
שיער פרוותה הלבן דבק בכל פינה, בכל בגד, בכל רהיט, בכל תמונה. לוקה הייתה בת משפחה בכל מובן, אוהבת ונאהבת, נוכחת כל הזמן. ובחיים כמו בחיים, יש סוף לכל דבר, ולעתים, סוף זה דבר קשה ואכזר.
ואז באו עלינו ועל לוקה ימים רעים, לוקה הזדקנה, רזתה ואיבדה את שמחת החיים. היא הפסיקה לשרוט את דלתי, הפסיקה לרוץ לקראתי, לא נבחה, בזנבה לא קשקשה, הייתה עצובה, כבויה ואדישה. ידעתי שהסוף קרב, אך היה בי עדיין ספק קטן, שללוקה אהובתי, יש עדיין זמן.
ואת הבוקר ההוא לעולם לא אשכח, לוקה שוכבת מכורבלת בפתח המטבח, מבט עצוב, מיוסר, וכאילו רוצה לדבר. ולהגיד: די, אני לא יכולה יותר להישאר. והיא הרימה את ראשה, ולעולם לא אשכח את המבט, נשימות אחרונות, ולפתע ראשה לאחור נשמט.
וזהו…
הכל נגמר, תם סיפור חייה, של כלבה נדירה, שלעד אמשיך לספר אודותיה. של כלבה שחלקה איתנו 15 שנה, לימדה אותנו מה היא אהבה ומה היא נתינה. רק מי שהיה לו כלב שחי איתו, יוכל להבין את הכאב שנותר אחרי לכתו.
