זה כבר כמעט שבועיים שיש נתק. שבועיים שבהם לא מדברים. משיחות אינסופיות יומיומיות, שעתיות, על בסיס דקות, לכלום. לנתק. טלפון לא שבור. סגור. כמו הלב. ריק. כמה פעמים עמדתם במצב הזה? מניח שלא מעט. גם אני. אז תמיד צצה השאלה הזו, לשבור את הגעגוע בטלפון בהודעה (קודם צריך בדרך כלל לפתוח את החסימה…), או להמשיך הלאה? לחפש את היד הסוגרת עליך באהבה או לחפש את האהבה בתור (לא אין פה טעות…), שתקיף אותך בדיוק במרחק הנכון ובצורה הנכונה כמו הקודמת.

לפני שאמשיך ובכדי למנוע ממני צרות, כי לכו תדעו מי תקרא את זה ומתי, ואח"כ לך תסביר לה… הסיפור הזה הוא יכול להיות עליי ויכול להיות שלא. זה לא משנה. הוא בעיקר עליכם. אלה שהקללה הגיעה אליהם והם בטיפשותו של הלב, התאהבו. כמו שאמרו קודם לפנינו וזה כן היה משנה…"רוצה לקלל מישהו? תאחל לו שיתאהב"….

הטור הזה ידבר על הרגע הזה שאהבה גדולה נגמרת. אני לא נכנס לעניין אם זה באשמתכם או בניגוד לרצונכם, אלא מתעסק העובדה שמישהו שאתם עדיין אוהבים והיה חלק בלתי נפרד מלוח הזמנים שלכם, לכל הזמן… השורה התחתונה היא מה מנצח? הרצון להתקדם או הרצון להתכרבל (נו אני מחובר הפעם לצד הנשי שלי, מה קרה, עדיין בנות אני מספק גבר גברי), עם החיבוק הנכון של האדם הנכון? או אולי אין מנצח וכולם מפסידים פה…?

האם הגעגועים ששולח החלק שלא חושב אצלכם, הרגש, דרך קרוב משפחתו הלב, הוא זה שצריך לנצח, או אולי הצד החזק יותר שלכם, הראש, זה שאתם סומכים עליו בחיים הרגילים,  זה שמתעלם מהגעגוע שלכם, שקלקל לכם תמיד בדרך? זו השאלה. להיות או להיות…מאוהב? או כמו שאמר הזמר ההוא…"האם להיות בך מאוהב זה כשאני עצוב עכשיו"?. אז זהו שלא. ואולי כן? מבולבלים? נו ברור אתם עוד אוהבים…

אנחנו מוצאים עצמנו לא פעם, שאנחנו כבר תקדמנו אל מישהו או מישהי אחרת, מבלים איתם, יוצאים איתם, סליחה על הביטוי…מגיעים איתם למקום הזה עם או בלי הסדינים (עדיף עם….מניסיון) ועדיין, דווקא ברגעים האלה, רואים מישהו אחר במחשבות (ויש סיכוי אגב שההם מהגעגוע חושבים אותו הדבר עכשיו עליכם. אבל זה סיפור אחר לטור אחר). מה זה אומר עלינו? שאנחנו טועים, או שאולי צריכים לדבוק במה שעוטף אותנו עכשיו, גם אם החיבוק הקודם היה יותר נכון, יותר שלם עבורכם? שאלה טובה. אני מניח שהתשובה היא איפשהו שם….אי שם…ולכל אחד האי שם שלו הוא במימד של זמן אחר. בדיוק. זמן.

זמן הוא התשובה לכל דבר. הזמן יש לו תכונה גרועה שמביאה איתה בשורה טובה. הזמן עובר ואי אפשר לעצור אותו, אבל הוא גם עובר וטוב שאין לעצור אותו…מבולבלים2? רגע בואו נעשה לכם סדר. בשביל מה אני פה…כל יום שעובר לנו לא חוזר, אבל הוא גם מרחיק אותנו מהגעגועים לזמן אחר. או במילים לא פלצניות…הזמן מרפא. מה לעשות זה המצב. הזמן הוא המקום הזה שאם ניתן לו לחלוף עם כל הכאב שבכך, הוא יביא עבורנו בדיוק את המרפא הזה לכאב שלנו….לגעגוע. לחיבוק ההוא שכבר לא יהיה שלכם יותר….אבל מניסיון הוא יביא איתו חיבוק אחר….

וכן יקירותיי ויקירותיי… כאן נמצאת התשובה. אם אתם רוצים חיבוק כמו ההוא…תדעו שאין חיבוק כמו של ההוא או ההיא הקודמים, כי לכל אחד יד אחרת ולב אחר….אבל גם אל תשכחו שהחיבוק הבא יכול להיות אולי, רק אולי, הרבה יותר קרוב אליכם….וכן גם הם חושבים אותו הדבר עכשיו עליכם….