חלון הברברות

הגענו לתקופה הזו שבה כל רגע אנחנו שומעים על ההוא שהולך לקבוצה ההיא והקבוצה ההיא רוצה את ההוא ובסופו של דבר מדובר בעיקר בהרבה עבודת סוכנים. יאללה שיתחיל כבר הדבר האמתי...והרעש יהיה ביציע.
חכם סידי.

אין לי כח. נשבע לכם אין לי כח לזה. זה מתיש אותי ואני לא מסתכל רק מהצד העיתונאי של הסיפור, גם. אבל לא רק. אני בעיקר מסתכל מהצד האוהד של היציע. התקופה הזו של טרום העונה מלאה ברבורים, וצריך הרבה אוויר בכדי לעבור אותה…עכשיו שאני חושב על זה זה אולי מבהיר לי למה היא נקראת – "חלון העברות", זה שיהיה לנו קצת אוויר לקחת בתוך כל הידיעות על ההעברות. כולל הפייק ניוז שבהן.

כי בנינו יש יותר ברבורים בחלון העברות מאשר העברות. אולי צריך לקרוא לזה חלון "הברברות". מקשקשים ומדברים על ההוא שכנראה יעבור לשם והשם שכנראה יעבור להוא והקבוצה הזו והשחקן הזה ובלה ובלה וגם הבלה בלה בלה בטח יעבור לאנשהו. עונת "מלפפונים"? תאמינו לי סלט שלם יש שם.

בסוף הרי מדובר בספינים של אנשים בעלי עניין וזה בסדר. זו השיטה. סוכנים שעיקר עבודתם היא בתקופה הזו וכל ידיעה על השחקן שלהם ששתי קבוצות אוחזות בו, רק מעלה את המחיר שלו, או לפחות את המחיר לנקודה. נקודה. סוכנים מתפרנסים מזה, וזה בסדר גמור, ועיתונאים שרוצים ידיעה בכל מחיר, מקבלים כל בדל ידיעה. גם אני חוטא בזה, או לפחות חטאתי הרבה יותר. היום אני קצת יודע לסנן מידע, אם כי כאשר מישהו אחר מפרסם את המידע שסיננת, אז אתה נראה לא מחובר למציאות, סליחה לדמיון, ואתה נאלץ, תלוי בחוזק עמוד השדרה שלך, לפרסם. או לא.

זה יוצר הרבה דיס אינפורמציה אצל קהל האוהדים שלא יודע מה כבר קורה עם השחקן הזה או האחר שהם מאוד רוצים, או לא רוצים שיעזוב. זה יוצר לחץ על הנהלות שנאלצת להוציא עוד כסף, שלא תמיד תכננו, בכדי לקחת את השחקן מהקבוצה ההיא, שבכלל לא ידעה שהיא רוצה את השחקן ההוא. אבל בכדי לסגור עניינים – משלמים. לכל דבר יש מחיר בחיים, לצערי מי כמוני מכיר את זה (אבל זה באמת סיפור אחר). זה ידוע. הפעם המחיר הוא לעונה…לפעמיים שתיים.

הדבר היחיד שמחזיק אותנו בתקופה הזו היא הידיעה שאחריה מתחיל הסיפור האמתי, או אם תרצו המשחק האמתי. לפחות עד חלון "הברברות" הבא, או העברות בשמו המסחרי. אנחנו יודעים שאחרי כל התקופה המעייפת הזו הסיפור מתחיל. נגמרו כל הספינים והסיבובים והדבר היחיד שיסתובב זה כדור ברשת…. עדיף בקבוצה של היריבה.

תראו נער הייתי וגם בגרתי. כי עדיין לא זקנתי. רק אומר. נשבע לכן. תתקדמו. אני יודע שהימים בהם בעבר הסמל היה מעל לכל ושחקן לא יכול היה לעזוב את הקבוצה שאיתה היה מזוהה, עברה מן העולם, או לפחות מהמגרש. הימים שבהם שחקנים נישקו סמל אחד ולא החליפו לוגאים בשפתיים (יענו הסמל של הקבוצה הבאה…) לפי גודל הצ'ק, עברה מן העולם. אבל עדיין אני מתגעגע לזמן הזה, גם כשאני יודע ששחקנים צריכים להתפרנס והרבה, ואפילו מבין את זה. אם יש מי שמשלם למה לא לקחת?

אבל אני רק שאלה. איך זה שעם כל הרעש והצלצולים והעברות והכסף והתקשורת והעוד ועוד…אנחנו מסתפקים בסוף בכדי ליהנות באמת בכדורגל עם החברה בשכונה?

וחכם סידי אומר: "הסבלנות היא הנשק של המנצחים"

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך