ד' נלחמת כבר שנים ארוכות על כך שבנה יקבל את כל הזכויות המגיעות לו. בנה, חובש קרבי שלחם בלבנון, סבל מהלם קרב עם שחרורו מצה"ל, אך לקח זמן רב עד שהבינו שההתנהגות המוזרה שאיתה חזר הביתה לאחר שלוש שנים קרביות היא ביטוי של פוסט טראומה. "המקרה המחריד של איציק סעידיאן, הציף את הכל בחזרה, את השירות הצבאי, העצב ואת המאבק שיכירו בבני כנכה צה"ל", מספרת אימו. "עברנו חודשים של גיהינום, עד שממש במקרה קראתי כתבה על הלומי קרב וזיהיתי בה את מאפייני ההתנהגות של הבן שלי. מאז התחלנו תהליך של טיפול והחיים חזרו למסלולם. אין מישהי שמבינה יותר ממני מה עובר על האימהות והלוחמים שפונים לעזרה. "כבר מספר שנים שאני נאבקת בשביל שיכירו בבני כנכה צה"ל עם 100 או אפילו 90 אחוזי נכות, אבל הביאו לו רק 25 אחוזי נכות שזו בושה. איך בדיוק הוא יפרנס את עצמו עם הקצבה הזעומה הזו? זה לא ילד רגיל שיכול ללכת ולעבוד" מספרת ד בתסכול.
בעקבות המקרה של בנה החלה ד להתנדב במוקד של נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) כדי לעזור ולו במעט לחיילים משוחררים שלא מוצאים מזור לנפשם הכאובה. היא מגיעה מידי שבוע למשמרת במוקד ומקיימת משם שיחות, חלקן קבועות עם אנשים שאותם היא מלווה כבר שנים וחלקן רנדומליות, שיחות חירום. "האנשים שאותם אני מלווה כבר תקופה למדו לבטוח בי ולהרגיש בנוח לספר לי ממש הכול. כשאני אומרת להם שאני מבינה אותם, להם זה נשמע כמו משפט שנועד להביע אמפתיה אבל רק אני יודעת כמה זה אמיתי". אחת השיחות שקיבלה לאחרונה הגיעה מלוחם ותיק, הלום קרב, שלחם במלחמת ששת הימים. הוא לא נתן ל-א' להשחיל מילה. "השיחה החלה בצעקות. הוא הודיע לי בהיסטריה שהוא מתכוון לירות בכלב של השכנים שלו", היא משחזרת. "הוא היה בהתקף עצבים. בין הצעקות הצלחתי להבין שהנביחות של הכלב מזכירות לו את הדי הפיצוצים של המלחמה וזה שיגע אותו. בעדינות ובסבלנות הסטתי את הנושא והתחלנו לדבר על דברים אחרים. הוא סיפר לי שהוא אוהב לשיר אופרה והמילים הפכו לשירה. את השיחה סיימנו כשהוא שר אופרה בקולי קולות ולבסוף הוא ביקש לסיים אותה מיוזמתו כי הוא התעייף ורצה ללכת לישון. את הכלב הוא שכח, גם את הרצון להרוג אותו". מקרה אחר שנחרט בזיכרונה של ד ולא עוזב היה של בחור שהתקשר למוקד בשעות הערב. "הוא היה בחור צעיר, הלום קרב, שסיפר שהוא עומד מחוץ לבית החולים איכילוב ולא יכול להיכנס. כששאלתי אותו מדוע, הוא הסביר שיש לו ידידה שנמצאת במחלקת יולדות והוא רוצה לבקר אותה אבל בפעם הקודמת שניסה להיכנס זה הסתיים במכות עם המאבטחים.
כנראה במסגרת תופעות הפוסט טראומה הוא חשב שהמאבטחים רוצים לתקוף אותו ולכן הגיב אליהם באלימות ובסוף זה הסתיים במכות. הסברתי לו בטלפון שהמאבטחים רוצים רק בטובתו שלא יעשו לו שום נזק. וכך, במשך עשר דקות מרגע שנכנס לבית החולים ועד שעבר את הבידוק, ליוויתי אותו בטלפון. צעד אחר צעד – הרגעתי, דיברתי, הסברתי והבטחתי לו שאני מלווה אותו עד שיעבור את הבידוק. וכך היה. זה נשמע אולי פשוט או טיפשי אבל זה היה קורע לב".
עוד נפגע שנלחם על זכויותיו ונתקל באטימות של משרד הביטחון הינו אבי אלברט שריקי (63), מאשדוד שאומר בפה מלא "הצבא זנח אותי". שריקי נלחם כ-12 שנה לקבל הכרה ממשרד הביטחון ונתקל בחומה בצורה. הכל החל באוקטובר 73 אז שריקי וחבריו מגדוד 51 של גולני קיבלו פקודה לכבוש מחדש את החרמון אחרי שנכבש במלחמת יום הכיפורים והחלו בטיפוס על החרמון. שריקי: "ספגנו אש צלפים. לידי אנשים נהרגו, ראיתי איך הם מקבלים כדור בראש, איך הם מדממים, איך אנשים נפגעים בכל גופם, ידיים, רגליים וזועקים. לקחתי חלק מהם על הגב ופיניתי, וכל זה תחת אש כבדה ואש צלפים".
בסופו של דבר אחרי יום שלם כמעט של לחימה שבו נפלו 55 חיילים צה"ל ועשרות נפצעו, הצליחו גם אלברט וחבריו להגיע אל ההר ולכבוש אותו. שריקי: "היינו בודדים שהגיעו אל המוצב. הסורים לא ידעו את סדר הכוחות שלנו והחליטו להיכנע. רבים מחבריי מתו ונשארו על ההר והכל מול עיניי".
אבל כאן מסתבר זה לא נגמר. לדברי שריקי, איש לא חיכה להם בירידה מההר: "איש לא אמר אפילו תודה, בטח שלא דיברו איתנו". מדובר מבחינתו בטראומה קשה והוא אינו מבין כיום איך איש לא חיכה להסביר, לדבר. במיוחד אחרי המחזות הקשים שהם ראו במשך 24 השעות של הלחימה על החרמון. משם לדבריו ללא כל זמן מנוחה נוסף, העבירו אותו לג'וליס שם עבר קורס לנהיגה בטנק והחליף חיילי שריון ושם גם סיים את המלחמה. אשתו נעמי, אמרה למעשה את השורה התחתונה: "מה שהוא עבר זה גרוע מפיגוע. מה שהוא ראה, הזוועות הנוראיות שהוא ראה לידו והעובדה שאיש לא היה שם עבורו בוודאי אח"כ, פגעה בו. הוא יכול לשבת במקום אחד ולא לזוז שעות, שלא לדבר על כך שהוא קם מהמיטה לעיתים בזעקה ולעיתים תכופות אינו ישן. מה שהוא עבר בכיבוש החרמון זה אחד הדברים הקשים ביותר שאדם יכול לעבור".
בשנת 1996 שריקי השתחרר מצה"ל, מאז הוא מנסה לקבל כאמור הכרה של "הלום קרב" ומעמד של נכה צה"ל. אבל דווקא הצבא ומשרד הביטחון, שלהם נתן את חייו ולא פעם כמעט תרתי משמע, לא מוכן לקבל את בקשתו, למרות שצירף חוות דעת רפואיות ולמעשה הוא עדיין נאבק בכדי שיוכל לקבל מבחינתו את מה שמגיע לו.
תגובת הצבא ומשרד הביטחון הגיעה במכתב שנשלח אליו ב-9 באוקטובר 2016 על ידי קצינת התגמולים, בתגובה לבקשתו להכרת זכות נכה. בתגובה נכתב בין היתר: "הנני להודיעך כי בקשתך נדחית לאחר שהגעתי למסקנה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי במלחמת יום הכיפורים לבין מצבך הנפשי". כך בשפה נוקשה ובמילים יבשות הגיבה קצינת התגמולים למצוקתו של שריקי שממשיך להיאבק עד אשר קולו ישמע.
