שרת התפוצות עומר ינקלביץ' נאמה בטקס יום הזיכרון ה'תשפ"א בבית העלמין הצבאי באשדוד:
"אין מחיר לקרבן של משפחה שכולה, אבל יש נחמה בידיעה שהאובדן לא היה לשווא. שהרוח שלנו בלתי מנוצחת. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל יש לנו אב בשמים שמצילנו מידם, ויש לנו בנים ובנות מיוחדים, שהולכים באמונה ובנחישות לשדה הקרב. ועם השילוב הזה, אף אויב לא יוכל לנו. יהי זכרם של הנופלים והנופלות ברוך"
הנאום המלא:
"מדי שנה אנחנו מתכנסים ביום הזיכרון,
מנסים לאסף את עצמנו.
יום אחד,
לעצר את השיגרה,
את החדשות
ואת הרעשים מסביב,
ופשוט להתייחד עם זכרם של בנינו ובנותינו
שנפלו על הגנת המולדת.
ובכל פעם מחדש,
אנחנו משתאים ומתקשים להבין:
מה הניע את הגיבורים הללו?
מאיפה מוצא בחור צעיר כוחות להסתער על רמון
או בחורה צעירה את האומץ להדף מחבל?
מה הביא לוחמים שחיו בארצות הברית,
ללא חובת גיוס,
לבוא ארצה ולהילחם למען עם ישראל?
התשובה לכך טמונה בעיני
בשירה של חנה סנש:
"קול קרא, והלכתי,
הלכתי, כי קרא הקול."
אותו קול פנימי
שפיעפע בלבבות הלוחמים
הוא שהוביל אותם לשדה הקרב.
אותה גבורה יהודית,
מימי דוד המלך ועד ימינו אנו.
הקול הפנימי הזה,
הרצון לחיות כאן בבטחה ובשלום,
החבור להיסטוריה שלנו ולייעוד המשתף שלנו,
הוא שמבדיל אותנו משכנינו כאן.
בשם הגבורה הזו, ובעזרת השם,
אנחנו ממשיכים להתיישב בנחלת אבותינו,
ומתפללים להיות ראויים לקרבן העצום
שהקריבו הגיבורים הללו עבורנו.
בימים אלו עלינו להרבות אהבה ואחווה. לזכור שכפי שהם לחמו אחד לצד השני מאחדים,
בלי להסתכל על ההבדלים ביניהם,
כך הם גם היו רוצים לראות אותנו מאחדים.
משפחות יקרות,
בשם ממשלת ישראל ומדינת ישראל
אני מצדיעה לכם היום ומחבקת אתכם.
אתם,
שמתמודדים מדי יום עם הכאב הנורא,
יודעים היטב את כבד המשא.
אבל היום אנחנו אומרים לכם:
אתם לא לבד.
הכאב הזה משותף לכולנו.
בשנה שעברה
ביום הזה ממש,
לראשונה מאז קום המדינה,
עמדו בתי העלמין ריקים,
ולמרות זאת-
כל אחד מאיתנו חש את הכאב הזה
עמוק בלב פנימה.
אין מחיר לקרבן של משפחה שכולה,
אבל יש נחמה בידיעה
שהאובדן לא היה לשווא.
שהרוח שלנו בלתי מנוצחת.
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו,
אבל יש לנו אב בשמים שמצילנו מידם,
ויש לנו בנים ובנות מיוחדים,
שהולכים באמונה ובנחישות לשדה הקרב.
ועם השלוב הזה,
אף אויב לא יוכל לנו.
יהי זכרם של הנופלים והנופלות ברוך".
