המקרה שהחלטתי להביא בפניכם היום, הוא לא עוד סיפור מזעזע על אדם שסבל מטראומת ילדות, או שחייו קרסו מול עיניו ולכן מצא נחמתו בסם. המקרה שאני אביא לפניכם הוא סיפור פשוט עם סוף לא טראגי יחסית, אבל הסיפור הזה מראה לנו את הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסמים בקרב נערים ובחורים צעירים שרק מתחילים את החיים, וכבר מחפשים דרך לברוח מהם.
יעל, ידידתי החביבה שהצטרפה אלי למלחמה בסמים, החליטה לאחר שנים שלא פגשה את חברי ילדותה, להצטרף אליהם לבילוי של ערב יום שישי. האמת היא שהייתה סיבה למסיבה. נטלי טסה לארה"ב ללימודים של שלוש שנים ויוני סיים את המבחן האחרון לתואר שלו, בהחלט חגיגה גדולה.
בתוך החבורה הזו, שמנתה לא יותר משמונה אנשים, היו גם טל שבעבר היה חברה הטוב של יעל, נמרוד החנון שבחבורה, שתמיד שימש בתפקיד הנהג וכנראה שהייתה לזה סיבה מצוינת, ועוד כמה נספחים.
המפגש מחוץ למועדון היה מרגש, יעל פגשה את החברים איתם הייתה מבלה בקביעות עוד בתקופת התיכון. כולם התבגרו וגדלו, כל אחד מצא את דרכו בחיים, ולמרות הכל בכל סוף שבוע מתחברות דרכיהם לבילוי משותף ומעודכן. עבור יעל היה זה מפגש נדיר במיוחד. מאז שפגשה את צחי היא לא מבלה עם החברים הוותיקים, אבל עכשיו אחרי שנפרדו זו הייתה ההזדמנות שלה לחזור לעניינים.
הערב התחיל באווירה טובה. המוסיקה הייתה בקצב הנכון, השתייה הייתה חופשית, הכל היה טוב. "מצאתי את עצמי רוקדת מול אנשים שהיו חברי הטובים ביותר, ואני לא בטוחה שהכרתי אותם", מספרת לי יעל. "היה שם משהו אחר, והבנתי שכנראה הזמן עשה את שלו, אבל המשכתי בניסיונותיי העיקשים להשתלב, למרות האווירה שהייתה זרה לי ואולי אפילו מטורפת מדי בשבילי. לאחר כשעה שרקדתי, רחבת הריקודים הייתה צפופה מאוד, המוסיקה האלקטרונית השתלטה וכבר לא היו מילים לשירים. עשן של סיגריות מילה את האוויר, ומשקאות מהולים בוודקה זולה כיבו באולם. התאפקתי, אבל באיזשהו שלב שמתי לב שכמה מחברי נעלמו לי. טל, נטלי ויוני לא היו שם.
שיערתי שהם בשירותים, ואולי יצאו לנשום אוויר צח. כשראיתי שהם עדיין לא חוזרים, החלטתי לחפש אותם במועדון הקטנטן. לא מצאתי. המשכתי לרקוד לבדי עד שנתקלתי בנמרוד. "ראית את נטלי?", צעקתי לו באוזן, מנסה להתחרות עם עוצמת המוסיקה. "הם בטח יצאו לעשן משהו, אני לא יודע, אני לא בקטע הדבילי שלהם", הוא ענה לי והמשיך לרקוד כאילו סיפר לי בדיחה לא מוצלחת. חייכתי כמו מי שמבינה עניין והמתנתי בסבלנות לבואם של המסטולים. אחרי שעת המתנה מורטת עצבים הם הופיעו, אחד אחרי השני. ראשונה ראיתי את נטלי, כולה מחויכת, מתגלגלת בצחוק גדול עם עיניים אדומות. אחריה הופיע יוני, שהתנהג כאילו ראה עב"מ לפני שניות אחדות, ואחרון הגיע טל שקפץ לרחבת הריקודים והשתולל כמו מטורף. עמדתי בצד, הבטתי עליהם בכאב וחשבתי לעצמי: "אני לא מאמינה שאלה החברים איתם גדלתי". נזכרתי איך תמיד אהבו את החבורה שלנו. היינו כל כך מגובשים, כל כך בוגרים לגילנו, כל כך אחראיים. לא עושים שטויות, לא עוברים על החוק. אזרחים למופת.
אני יושבת ובוהה בהם. הנה טל החבר שידע את כל סודותיי הכמוסים, איתו התייעצתי על דילמות החיים, הנה יוני שהיה כל כך רציני בתיכון מתנהג כמו ליצן מסטול, והנה נטלי, שבשבילה בעצם כל המסיבה הזו, והיא שקיוותה להשתולל ולהתפרק עד הבוקר, מצאה את עצמה בדאון ובאסה רצינית בסיום הערב.
פתאום לא הכרתי אותם כלל, הם היו כל כך רחוקים ממני. פניתי לנמרוד וביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הביתה. "אל תתרגשי", אמר לי בנימה מלטפת. "כולם כאן דלוקים". יעל לא רצתה יותר לפגוש את החברים שלה. היא לא הרגישה מחוברת, לא הרגישה בעניינים. "אני רק מקווה", היא מסכמת "שאני לא אתקל באחד משמותיהם במודעת אבל בעיתון. אני לא חושבת שאני אעמוד בזה". המקרה הזה של יעל מאוד שכיח, ואתם הורים יקרים לא תאמינו כמה מהילדים שלנו משתמשים, כמה זה זמין, כמה זה קרוב, זה פשוט בלתי נתפס.
שלכם!
אייל מדני
הזקוקים לסיוע או המעוניינים להשתתף במאבק בסמים ובאלימות יפנו לטלפון: 050-5566400 או למייל: eyalmadani@walla.com
