אודה ולא אבוש, כשהייתי רווק כל פעם שמישהו היה מעלה פוסט ובו הוא מודה לאשתו הגיבורה הייתי מחייך בלב ואומר לעצמי "בטח הוא חייב לכתוב את זה אם לא היא תראה לו מה זה ,מה הוא משחק לי אותה עכשיו לאשתי הגיבורה". אבל איזה קטע שפתאום אני מוצא את עצמי השבוע מעלה פוסט אחרי הלידה ובו אני מודה למי? ניחשתם נכון לאשתי הגיבורה, רק שהפעם אני באמת מבין למה גברים כותבים את זה ובאמת מתכוון לזה.
תמיד אמרתי שמי שלא מאמין שיש אלוקים פשוט צריך לחוות לידה, שם רואים את אלוקים בגדולתו! לא משנה בכמה לידות אהיה כל פעם אני נדהם מחדש איך מזרע וביצית יוצא יצור חי ומתוק? איך הוא חי בבטן תשעה חודשים במים? איך הוא נולד? איך ואיך ואיך? את ההסבר המדעי אני יודע אבל כשאתה בחדר לידה אין אף מדען שיכול להבטיח לך בוודאות שהכל יהיה בסדר, או להסביר לך איך מהזרע והביצית נוצר תינוק עם נשמה.
טוב בואו נחזור ליום חמישי האחרון, אני עם הילדה בבית ואשתי בבית החולים מחכה להיכנס לחדר לידה. בשעה 07:00 אני מקבל טלפון מאשתי "מאמי מכניסים אותי לחדר לידה" אמרתי לה יופי בשעה טובה תדברי איתי כשתהיי בפתיחה מתקדמת, הייתה איתה דולה שמלווה אותה ואימא שלה, אני גם ככה שונא לשבת בבית חולים בחוסר מעש וגם צריך לארגן ולקחת את הילדה לגן. בשעה 09:00 היא מסמסת לי שהיא כבר בפתיחה מתקדמת ואני מוריד את הילדה בגן ומיד נוסע אליה. איך שאני נכנס לחדר יולדות מקדמות אותי צרחות של נשים מכל החדרים {נשבע שיש כאלה שמגזימות} אני נכנס לחדר של אשתי והמיילדת אומרת "יש פתיחה 10 אפשר להתחיל בלידה, כאילו היא חיכתה רק לך" אני מחייך מן חיוך כזה של "כן תמיד ידעתי שאני הקמע" זורק כמה מילות עידוד לאשתי ומפנה לאמא שלה ולדולה את הבמה.
אני לא בנוי ללחץ של הלחיצות, הצעקות וה"הנה עוד קצת חמודה" אני אקרא תהילים בצד ותגידו לי כשהילד בחוץ. כמה דקות אחרי שהתחלתי לקרא אני שומע את המיילדת אומרת "מזל טוב נולד לך בן" לא התפתיתי להסתובב לכיוונה, אני עד שאני לא שומע בכי שאומר שהכל בסדר איתו לא מסתובב, עוד שניה קלה חלפה וסוף סוף שמעתי את הבכי שכה ייחלתי לשמוע {לא של אשתי} תודה לאל. באותו רגע התמלאתי ההערכה אמתית למה שהאישה עוברת כדי להביא ילד, חודשים של שינוי הגוף, הורמונים כאבים בלידה, כאבים אחרי לידה מה לא? אם גברים היו צריכים ללדת ילדים כנראה שלא הייתה המשכיות יותר לבני האדם אז כן אשתי הגיבורה וכל הנשים שיולדות הן גיבורות!
אז זהו, בחלוף ההתרגשות הראשונית עכשיו ההתמודדות האמיתית עכשיו זה כבר לא ילד אחד שאם הוא קם אשתך יכולה לקום אליו, עכשיו יש פה ילדה אכולת קנאה מהיצור הקטן שתפס לה את כל התשומת לב והמשימה מתחלקת שווה בשווה, הילד עם האימא הילדה איתי, להגיד לכם שזה קל? לא בדיוק אבל אין אושר כזה, ובנינו אלה הגילאים הכי יפים כי עוד מעט כשהם יגדלו בע"ה האתגרים יהיו טיפה יותר מורכבים מלא לישון טוב בלילה.
זו הסיבה דרך אגב שלמרות שאני מרוקאי שלם 30 דורות אחורה והמרוקאים ידועים בכך שהם רוצים קודם כל בן, שמחתי מאוד שנולדה לי בת ראשונה פחות אתגר בחינוך כשהיא תגדל אמרתי לעצמי, למרות שאף אחד לא יכול להבטיח כלום אבל אין מה לעשות, בדור של היום העבודה בחינוך עם בן הרבה יותר מאתגרת כשהרחובות מוצפים בילדים קקה, סמים, הימורים, אלכוהול ומה לא, נשאר רק להתפלל על הילדים שלנו שלעולם לא יפלו לשם. ובאמת אין מאושר ממני שב"ה הגיע הבן! אני אסיים במילות השיר החדש של חנן בן ארי שאני בטוח שאין הורה אחד שהמילים האלה לא הזיזו לו מיתר בלב: "אני מתפלל על הילדים שלי, שלא יירשו את השריטות שלי. שיחבקו אחד את השני, אמן שיהיו בריאים תמיד".
שבת שלום ומבורך כל הישועות בעז"ה.
