טורים

תובנות

אם חלק מהדברים יראו לכם אולי מוכרים, אז אני מודה, זה כבר קרה לי. אבל אתם כבר פה, אז תישארו עוד קצת ותקראו. מי שקורא את הדברים שלי יודע שאני טוב בעצות לאחרים, אבל לעצמי אני שוכח לדאוג. למה? ככה! יש כאלה שכנראה התפקיד שלהם בחיים זה לתת מילה טובה לאחרים ולעצמם נגמרות המילים…

לא. לא הפעם. זהו, די חאלס, אין. מעכשיו אני דואג לאני. ולמה אני קמתי ככה הפוך, או נכון יותר בפעם הראשונה, חדור מטרה על הבוקר? שבו. זה הולך להיות כואב. לי . אולי גם לכם, אם אתם במצב שלי, ואני בטוח שחלק מכם במצב שלי, ולפעמים מי שלא רק חושבים שהם לא במצב שלי. מבולבלים? מבין אתכם. זה נראה כאילו אני לא בקו הבריאות.

ועל זה בדיוק רציתי לדבר אתכם. כל ההקדמה הזו נועדה לספר על זה שהייתי השבוע חולה, מה זה חולה? גמור מחוק. הקאתי (מצטער על התיאור) גלונים של מים (ושאר ירקות. כמה שאני מגעיל)  שלא ידעתי שהם קיימים בתוכי.. בקיצור אני והשירותים (ושוב סליחה. מגעיל 2) קיימנו קשר על בסיס של דקות. הייתי כל כך חלש שהבנתי שאני צריך רופא ועכשיו. אל תדאגו לא הייתה לי קורונה. זה נראה כאילו היום אפשר לחלות בכל דבר, רק שלא יהיה לך קורונה. אז אחרי שהבנתי שאין לי קורונה אבל לא בא לי להיות חולה, הרופא הגיע לביקור ביתי (ואחרי שנפרדתי מ-220 שקלים), נתן לי וואחד זריקה שכואבת לי עד עכשיו באצבעות שאני כותב, והלך. הבטיח שזה יעבור. עד שזה עבר, אני מאחל את הכאבים שהיו לי לשונאים שלי. מאחל. בטח מאחל. הם השונאים שלי.

אבל מה שהכי כאב לי יותר זה שהייתי לבד. סליחה נדייק, נשארתי לבד. כן כן, זה העניין, הייתי לבד. לא היה מי שיטפל בי. אני גרוש פלוס 3 ילדים וחי לבד. מי שחי לבד, ותסלחו לי נשים יקרות (אתן יקרות, תראו במזונות)  זה בעיקר הגברים כי הילדים נשארים עם הנשים. מי שחי לבד מבין שכשהוא חולה יש לזה מחיר ששום כדור לא יכול לתת לו מזור. אין מי שיעזור לך, יכין משהו חם או סתם ידאג. רגע רגע לפני שתרחמו עליי (זו לא המטרה של הטור) אני אחד שלא חסרות לו נשים , לא חסרו, ולא יחסרו….אבל זה לא משנה, אני בסופו של יום לבד. ואם חשבתי אחרת באה המחלה ונתנה לי מכה במח. לא בראש…במח. במחשבות. והיה לי הרבה זמן לחשוב.

ואז זה היכה אותי. הרי בדיוק כתבתי את זה לפני שנה שהייתי חולה במשהו דומה, כתבתי על הלבד. על העובדה שלהיות חולה כשאתה לבדך זה גרוע יותר מהמחלה עצמה. אז מה אני בעצם אומר לעצמי עכשיו? הרי די ברור מה אני אומר לעצמי עכשיו, הגיע הזמן לתובנות. הגיע הזמן לקרוא את מה שכתוב על הקיר. הכותבת הזו זועקת לי כבר שנים רבות ואני מעדיף ליהנות מהלבד שלי מהחשש שמישהי חס ושלום תיכנס למקום הסגור שלי, הפרטי שלי. אבל השבוע הבנתי שהגיע הזמן לפתוח קצת את המקום הזה שסגור אצלי בנפש ולפתוח אותו למישהי. יהיה לי קשה, יהיה לי קשה לישון לא באלכסון, יהיה לי קשה לפנות מקום בארון שלי, בחיים שלי. יהיה לי קשה. אבל השבוע הבנתי. זהו. די תעצור. במחלה הבאה שלא תבוא עליי בכלל…תהיה שם איתי מישהי. זהו. תזכרו.

ועוד דבר אחד קטן, גדול. בימים שהייתי חולה לא יכולתי שלא להיזכר ברופאה הכי טובה שהייתה לי. זו שנגיעה אחת שלה הרגיעה אותי. לא משנה באיזה גיל, 3, 30 או 50. אמא שלי. לאמא שלי היו כוחות קסומים ביד שלה. ליטוף אחד היה מרגיע אותי מסיר את הכאב. נשבע לכם. עכשיו זה כבר לא יקרה לצערי….אני לא מחפש עכשיו אמא חדשה…אבל יד מלטפת….זה כבר סיפור אחר.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

הצדיק ה-11

משה סידי

תתפללו!!

משה סידי

כיפור ואני / אלבז על הגז

צוות האתר