נגיף הקורונה התפרץ לחיינו ללא התראה מוקדמת והצליח עד מהרה להתפשט בעולם כולו. חוסר ההיכרות עם הנגיף גרם לפרשנים רבים לנחש את השפעותיו על הציבור, מדענים ופרופסורים רבים מילאו את האולפנים בכל כלי תקשורת בעולם, וניסו לאבחן את השפעתו של הנגיף על בני האדם. חלקם זלזלו וטענו שמדובר "רק בשפעת", חלקם הפחידו ואיימו שהוא יגרום לדילול האוכלוסייה בעולם, ורובם עד היום לא יודעים לפענח את השפעותיו המדויקות של הנגיף על כדור הארץ בשנים הקרובות.
כבר בהתפרצות הראשונה בישראל, גילנו שהנגיף תוקף כל אדם באופן שונה, כאשר ישנם אנשים שלא ירגישו כלל בהשפעת הנגיף על גופם, לעומת אחרים שמערכות גופם קרסו והם נפטרו מהנגיף הארור. אך אט אט ככל שהזמן חלף, הצליחו במערכת הבריאות לזהות את ההשפעות של הנגיף על הנדבקים הרבים, חוש הטעם שאבד, הריח שלעולם לא יחזור, או נשירת השיער הפתאומית, הם חלק מתופעות הלוואי שחוו החולים והנדבקים, אך מה בדיוק עבר על חולי הקורונה אנחנו טרם יודעים.
המת-החי: הצעיר האשדודי שהצליח להבריא אחרי שמערכות גופו קרסו
הסיפור הקשה ביותר שייך לדודי שוורץ (29), חרדי אשדודי תושב רובע ו', ללא מחלות רקע כלל, שנדבק בנגיף והיה מורדם ומונשם במשך שבועות ארוכים, כאשר בשלב מסוים מערכות גופו קרסו והוא היה מוגדר חולה אנוש. רק באורח נס הוא הצליח להתגבר על המחלה הקשה, ובימים אלה הוא מסיים שיקום ארוך ומייגע תוך כדי חזרה לשגרת חייו הקודמת.
שוורץ מגולל את סיפורו האישי שנחשף כאן לראשונה, רגע אחר רגע מאז שהכל התחיל ועד הימים האחרונים בהם הוא כבר הספיק לחזור לעבודתו. שוורץ: "נדבקתי בנגיף בעיצומו של הגל הראשון בסוף חודש מרץ, במהלך העבודה שלי כמשווק של כלים חד פעמיים. אין לי כל כך מושג ממי באמת נדבקתי אבל יום אחד פשוט לא הרגשתי כל כך טוב, לתומי שכבתי בבית בחדר כשגופי חלש. כשהכאבים לא חלפו התקשרתי וביקשתי בדיקה, אך סורבתי בטענה שלא פגשתי אף חולה, לא הייתי בחו"ל ולכן לא מגיע לי להיבדק".
דודי ממשיך ומספר: "אשתי ראתה שהמצב שלי באמת לא טוב, והחלה לשגע אותם לתת לי להיבדק, דבר שבסוף הועיל ונסעתי לירושלים להיבדק, כיוון שטרם הייתה אופציה להיבדק בעיר. למרות המצב שלי נסעתי לשם, נבדקתי ולאחר מכן קיבלתי תשובה שלילית. שמחתי וחזרתי לבית בידיעה שלפחות לא מדובר בקורונה. שבוע נוסף עבר כשהמצב שלי מחמיר מיום ליום – לא נושם, לא ישן, מתקשה לתפקד. עד שהגיע מוצאי שבת שלפני פסח, אימא שלי שראתה אותי במצב כזה, החליטה לעשות לי בדיקה סרולוגית ע"י ערכה שקיבלה מאיחוד הצלה, התוצאה הנמוכה גרמה למשפחה להזמין לי אמבולנס לבית שפינה אותי לבית החולים, בדרך שמו לי בלון חמצן שהחזיר לי מעט את הנשימה".
כשהגיע דודי לבית החולים, הוא סיפר לאח שמקבל אותו על כך שעבר בדיקת קורונה ויצא שלילי, אך זה התעקש שעל פי כל הסימנים הוא נדבק בנגיף, ואכן בדיקה נוספת גילתה שהוא חיובי והוא אושפז במחלקה הייעודית לחולי קורונה באסותא. "אחרי שאשפזו אותי הרגשתי שהמצב מדרדר וביקשתי מהרופאים שיעזרו לי. לא נשמתי והתחננתי שירדימו אותי, לפחות ליום יומיים שאצליח לעצום עיניים ואולי להתעורר עם כוחות להמשיך, נתנו לי יום נוסף על מנת לאבחן את מצבי ובסוף החליטו להרדים אותי. לא חלמתי שזה יתפתח לכל כך הרבה זמן וכמובן כמו שהרבה יודעים התעוררתי אחרי חודש שבמהלכו מצבי היה אנוש", שוורץ ממשיך לתאר.
ביקשנו רגע מדודי לעצור ולחזור איתנו למה שהתרחש בבית באותם ימים: "כתוצאה מהנוכחות שלי לפני שאושפזתי אשתי נדבקה, הבת שלי בת ה-7 ויתכן שגם התינוקת. אשתי בתיה הייתה חודשיים חיובית, זה המון זמן. זה חודשיים שהיא בבית עם 3 ילדים סגורה, כשבעלה מורדם ומונשם בבית החולים, ללא קניות. ליל הסדר היא עשתה לבד, והיא הייתה כל כך חזקה והצליחה לשרוד את זה, עד ערב חג השבועות שבו היא יצאה שלילית ובדיוק חזרתי לבית כשבכל התקופה הזו היא גיבורה אמתית שמתמודדת לבד עם עזרה אדירה מהשכנים ומהמשפחה, כשההורים שלי דאגו להם להכל והשקיעו – ארוחות לפסח, לקניות, צעצועים לילדים".
ההחלמה הקשה, כוח הרצון וחוסר הוודאות
דודי חוזר איתנו חזרה לבית החולים ומספר: "אחרי שלושה שבועות בהם הייתי מורדם ומונשם יצאתי שלילי מהנגיף, אבל לא הצליחו להעיר אותי. שבוע נוסף הייתי בתוך ההרדמה, זו הייתה תקופה קשה ובגלל ההרדמה הארוכה לא יכולתי ללכת. היום אחרי שיקום המצב שלי יותר טוב, ואני רואה שאני משתפר והרבה זה עניין של כוח רצון, כי עברתי תקופה איומה אחרי שהחלמתי – לחצים, כאבי רגלים, התקפות איומות, דבר שאי אפשר להסביר והכי גרוע זה שאף אחד לא ידע מה לומר לי לעשות, להדריך אותי".
שוורץ מוסיף ואומר: "כשהייתי בבית החולים, תמיד שאלתי את הרופא איך אני יכול לחזור להיות דודי שוורץ, לא רוצה להיות יותר טוב ולא פחות, רק אותו הדבר, והתחושה הזאת שאומרים לבנאדם – נדפקת לכל החיים, אין מדכא מזה, והנה ברוך השם אני היום מרגיש יותר טוב מעבר למצופה. היום כשאני משוחח עם אנשים במצב הזה, אני משתדל לעודד אותם כי הם שבורים וחוששים, ומצב רוחם ירוד כל כך, זה מה שמחמיר את המצב. אני מסביר להם שאני כבר הייתי למעלה וכשאני שמעתי רופא אומר לאבא שלי שפעמיים הייתי למעלה ובכוח משכו אותי חזרה להתעורר ולחזור לעצמי, זה מה שמחזק כי בסוף אני חי ועובד, חזרתי לעבודה ואני מתאמץ להרגיש טוב".
לסיום שאלנו את דודי מה דעתו על ההתנהלות במדינה סביב הנגיף: "אני באמת חושב שצריך להלחיץ קצת, כי אני מסתכל על אנשים שלא נזהרים וכואב לי הלב, לא יכול לראות את זה. אני מבין את בעלי העסקים, אנשים איבדו הכל, אבל מצד שני איך אפשר שלא להיזהר. אני רואה אנשים מזלזלים באחרים וזה עצוב, אני לפני שהכל קרה אף פעם לא הייתי חולה ולא דמיינתי שזה יקרה לי והנה זה קרה. לסיכום, צריך לשמור על שפיות, להשאיר את הפוליטיקה בצד, לדאוג לעסקים, לא לשגע את האנשים יום כן יום לא ומהצד השני להישמר ולהיזהר, זה לא צחוק".
