כשאנשים מדברים על אהבה לבני זוג, הם מדברים על מישהו פיזי. בדרך כלל. מישהו שהם רואים כל הזמן. מישהו שעושה להם טוב, או שהם חושבים שעושה להם טוב. אהבה נמדדת רק בהיותה קיימת. כשהיא כבר לא, היא מתבטאת אצל רוב האנשים בגעגוע, או בכאב או בלא מעט קללות על ההוא או ההיא שהלכו ועזבו אותם (יש זמרים שעשו קריירה משירי בכי – "למה עזבת אותי"…. "עם מי הלכת עם מי?" תוסיפו מוזיקה בראש). אוההווו איזה קללות. קללות שעוברות דרך כל המשפחה הקרובה והרחוקה של אלה שעזבו אתכם,  במיוחד אם זה לטובת אחר או אחרת, אז גם האחרים נכנס לפלייליסט של הקללות.

אבל אני רוצה לדבר אתכם על אהבה אחרת, אהבה כזו שאתם אוהבים עדיין ומשחררים אדם. לא בכעס, לא כי עשה לכם משהו רע, ההפך. לא כי אתם הוא או היא לא רוצים, אתם מאוד מאוד רוצים. אז למה? כי אתם מבינים שזה הכי טוב והכי נכון לבן או בת הזוג. זו אהבה לא פחות גדולה מאהבה כשנמצאים ביחד. יודעים מה, גדולה יותר.

נכון, זה קרה גם לי. אין צורך לנחש. אני מיד אפתח בווידוי בשורות הבאות, אחרת איך הייתי כותב פה טור? לפעמים אני מתעקש שזה לא קשור אליי, אבל הפעם גם אם אתעקש יראו את זה במילים. המילים שיצאו מהמקלדת נכתבו ישר מנימי הלב, בלי לעשות עצירה במח. עברתי לא מעט בחיי, אני איש חזק, מנוסה, נפלתי קשה וקמתי כמה פעמים ו"המצאתי" את עצמי מחדש, אבל גם בי זה לפעמים נוגע…ואני כסף אין לי לפסיכולוג, בואכה פסיכיאטר, אז אני נותן לטור הזה לרפא אותי לא פעם. גם הפעם.

הסיפור הוא על מישהי שהכרתי לפני כחודשיים וחצי. מישהי יפה יפה וצעירה ממני בשני עשורים (טוב תמיד הן אצלי צעירות בשני עשורים לפחות. עכשיו תגידו איזה אדם שטחי אני. כאילו אתם לא הייתם הולכים אם מישהי צעירה מכם….בסדר….). הקיצר, כאילו יש אצלי משהו שמגיע בקצרה, הקשר הזה התחיל רגע לפני הקורונה (גל ראשון אם אתם סופרים בגלים…) ובגלל הנגיף , זה הפך למאוד אינטנסיבי. כמה אינטנסיבי? עד כדי שהיא קיבלה את המפתח לדירה שלי. ככה אינטנסיבי. כן יקירותיי ויקיריי, גם אני נפלתי. אפילו אני סידי הגדול נפלתי למחווה קטנה שהיא בעצם ענקית. נתתי למישהי את המפתח לדירה שלי. שזה בעצם להעניק לה  את המפתח ללב שלי. ואצלי ה"מנעול" כבר היה חלוד. מאוד חלוד…..

הכל היה כמו שצריך. הכל. לא אפרט יא מציצנים, אבל הכל היה כמו בסרטים האלה בטלוויזיה, רק במציאות. הקשר, המגע, הביחד, סופי השבוע…אפילו המריבות היו מריבות לייט (ואצלי מעולם לא היו מריבות לייט. בדרך כלל הן כללו סטים של צלחות "שמעופפות" לכיווני…). ה כ ל !!!! אפשר להמשיך? תודה. חיכיתי לרגעים אתה. היא גרה בדירה משלה, אבל הייתה מספיק קרובה אלי, תרתי משמע, בכדי לבוא כל רגע. למרות שהיא חיה אצלי בנפש כל שניה, כך שלא הייתה צריכה לטרוח. הכל היה מושלם. כמעט

נכון, רק כמעט. הרי  היה ברור לכם שמשהו ישתבש פה כמו איזה סיפור אהבה שאתם מחכים לרגע הזה שמשהו ייהרס. והוא נהרס. הוא לא נהרס בגלל שלא רצינו אחד את השנייה הוא נהרס כי אני, אני ה"אדיוט" החלטתי פעם אחת בחיי, להיות גבר ולא לחשוב על עצמי בלבד. הבעיה, לפחות מבחינתי, הייתה ש'היפה שלי', כך קראתי לה, הייתה רווקה ללא ילדים. אני גרוש (פעמים, פעמיים…יאללה שחררו) פלוס שלושה ילדים, והיא רצתה משפחה  איתי. בגילי המתקדם, זו כנראה לא הייתה אופציה. אומנם רציתי אותה שתישאר, חשבתי, דמיינתי, תיארתי איך זה להיות אתה משפחה, ידעתי שנהיה מאושרים יחד, אבל הבנתי שאני לא רוצה להכניס לכיתה א' ילד כשאני בן 60. אז מאותו הרגע חשבתי עליה. חשבתי שמגיעה לה משפחה. אם אני לא יכול לתת לה את זה, זה לא אומר שלה זה לא מגיע. ומי שיזכה בה, יזכה. אז שחררתי עם אהבה ולא מעט כאב…הרבה.

מאז הקשר בנינו נותק. חד צדדית. לא מדברים, לא מסמסים, המפתח חזר, הלב נסגר. בכאילו. אבל הכי חשוב לי שיש לה עתיד וטוב לה….רק אני לא מבין למה לי עד עכשיו…עוד רע…