אנחנו תמיד נמצא את כל התירוצים והסיבות שבעולם כדי להימנע מלהתנצל, בייחוד כשמדובר בבן הזוג שלנו
אתה רודף אחרי אנשים, מתחנף, מנסה לשכנע שיתנו לך, חושב על רעיונות כיצד להכניס יותר כסף, כיצד להשיג את האישה הכי יפה
מתכבדת להכיר לכם את הבעיה העיקרית של כל מערכת נישואין שקיימת, גאווה. החברה מלמדת אותנו שאנחנו חייבים לעמוד על שלנו, שמישהו שמוריד את הראש ומוותר הוא "פראייר"
אני בנאדם של שכל. תמיד הייתי. אבל הגיע היום בו הכרתי את בורא עולם, ואז הבנתי שהשכל שלי קטן בכדי להבין את גודל חכמתו…
אחרי שנים ארוכות של חיפושים אחר משמעות, שנים ארוכות של תהיות, של ספקות, שנים ארוכות של חוסר סיפוק מהחיים, מעצמי, מהסביבה, שנים של של חיפוש מעמיק אחר משהו שימלא את החלק הזה שתמיד מרגיש ריק… בסופו של דבר, אחרי שנים של שאלה קיומית, מצאתי את התשובה. כל מה שאנחנו צריכים זה אב"א.
בימים האחרונים אני סובלת מכאבים פיזיים קשים שהולכים ומחמירים, כאבים שמונעים ממני לתפקד כרגיל, לא יכולה לישון, הישיבה והשכיבה הפכו לאתגר וכל שעה זה הולך ונהיה גרוע יותר…
חודש אלול קרב ובא ואני כואבת. כואבת על הפילוג העצום שהולך וגדל בתוך עמנו הקדוש, כואבת על המלחמה הקשה בין בני עמי לגבי כל דבר שאין עליו הסכמה, על לשון הרע שאינו פוסק ברשתות החברתיות
אתה מתאהב, בטוח שמצאת את אהבת חייך וזה מתפוצץ לך בפרצוף… איך ממשיכים הלאה? איך קמים אחרי שנפלת כה נמוך שאתה לא מצליח להבין שיש לך לאן לעלות משם? איך הופכים את ה"בעיטה" שחטפת לתנופה חזקה קדימה?
כשחזרתי בתשובה, בתור דמות מוכרת באזור מגוריי, השמועה התפשטה מהר מאוד והתגובות לא איחרו מלהגיע… "שטפו לך את המוח!", אמרו לי וגם: "שלא תשתגעי לנו…", שמעתי לא פעם. לא מבינים שמשוגעת הייתי כשבחרתי לחיות בלעדיו, כשבחרתי לעצום עיניים ולהתעלם מקיומו בכל פרט ובכל רגע בחיים שלי
באמצע יום עבודה הבוס שלך צורח עליך, אחד מחבריך לעבודה שם לך רגל ו"גנב" לך פרויקט עליו עבדת זמן רב, הבעל או האישה אמרו לך משפט שפגע בך, הילדים הפכו את הבית, הבנק התקשר לבשר על חריגה, הבחור אותו את רוצה בחר באחרת, בדיקת ההריון לו את מחכה מזה זמן רב יצאה שלילית, השיפור במצבך הרפואי לא נראה באופק ובדיוק כשהתיישבת בנחת באוטובוס, אחרי בוקר של לחץ היסטרי עם הילדים, כל הקפה נשפך עלייך והנהג כבר התחיל בנסיעה…
קרובת משפחה שלי אמרה לי שאני אנטיפטית ולפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה: "כך זה נראה מהצד לאלה שאינם מכירים אותך". היא צודקת. נבראתי עם תווי פנים רציניים וכל חיי כל מי שהביט בי מהצד חשב שאני סנובית, מתנשאת שחושבת שהיא שולטת בעולם…
קרובת משפחה שלי אמרה לי שאני אנטיפטית ולפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה: "כך זה נראה מהצד לאלה שאינם מכירים אותך". היא צודקת. נבראתי עם תווי פנים רציניים וכל חיי כל מי שהביט בי מהצד חשב שאני סנובית, מתנשאת שחושבת שהיא שולטת בעולם…
ביום שני הקרוב אי"ה יחול יום הולדתי העברי, ד' בסיון. התאריך אומר שאני חוגגת יומולדת, אבל האמת היא שיום הולדתי בכלל חל בזמן אחר לחלוטין ואני לא באמת בת 32 אלא בת פחות משנתיים…
"אמונה זה מבפנים… אני לא חייבת לקיים מצוות כדי שהשם יאהב אותי או כדי להיחשב לאדם טוב יותר". ככה חשבתי שנים. ידעתי שיש בורא לעולם והאמנתי בקיומו. היום אני מבינה שלא הכרתי אותו כלל. אז נכון, אמונה זה קודם כל ולפני הכל בפנים, בתוכנו ממש, אבל הדרך הטבעית של אהבה הינה להתממש… וכיצד אממש את אהבתי לבורא אם לא ע"י קיום מצוות אותן הוא כה אוהב?
מדברים המון על שלום בית בכל מקום, זה הרי מובן… שלום בית הוא החלק העיקרי בחיים שלנו, הכל תלוי בשלום – הפרנסה, חינוך הילדים, המצב הנפשי והרגשי של האדם, הבריאות, השמחה. הכל תלוי בשלום בבית. אך מה קורה אחרי שהבית מתפרק? מה קורה אחרי שהנישואים מסתיימים ונותרים אוצרות יקרים לגדל ביחד? כיצד מכניסים את השלום לבית מפורק?
כשהייתי חילונית, נהגתי להאשים הרבה פעמים את מרפי בדברים שקורים לי. נו, אתם מכירים אותו, "חוק מרפי". כל פעם שכל הרמזורים אדומים כשאתה ממהר, כשאתה רץ לאוטובוס ומפספס אותו בשנייה, כשאתה שולח הודעה לנמען האחרון שהיה אמור לקבל אותה, כשאתה מנסה להתחמק ממישהו ודווקא אותו אתה פוגש, כשאת סוף סוף לוקחת לך יום חופש ודווקא היום הזה יהיה יום גשום וסגרירי, כשאת מכירה את גבר חלומותייך ואז פוגשת את אשתו היפיפייה… פעם היינו קוראים לזה אירוניה, היום אנחנו מבינים שיד השם היא המכוונת את הכל, כן, גם את הפספוסים, העיכובים, הקשיים, הבלבולים… הכל ממנו. אז את ממהרת מאוד להגיע הביתה כי הילד צורח מכאבי בטן וכל הרמזורים אדומים… את לחוצה וכועסת ומתלוננת… רק שאת לא יודעת ממה זה הציל אותך.
היי, זאת אני, הבת שלך. זאת שבכל יום פונה אליך, זאת שאחרי שנים ארוכות של ריחוק, חזרה לזרועותיך… בכל יום אתה שומע ממני, למדתי לקשר כל דבר שקורה לי ישירות אליך, מצאתי אותך בדברים הגדולים וראיתי אותך גם בקטנים…
בגיל 22 עשיתי את זה. אחרי מחשבות ולבטים החלטתי לקעקע על גופי ציור אשר משמעותו בעיניי הייתה עמוקה ונצחית, או כך חשבתי בזמנו. גדלתי כבחורה חילונית שומרת מסורת, מעולם לא ראיתי בעשיית כתובת קעקע על הגוף דבר שלילי או בעייתי. העיסוק הבלתי נלאה בחיצוניות בדור שלנו הוא שהופך את הדבר הזה לכה מקובל עד מתבקש, בייחוד כשמדובר בדבר שלכל אדם שני כבר יש…
"אילו היה קורה אחרת…". אנחנו אומרים לעצמנו כשקורה לנו משהו שמכאיב לנו עד אובדן הכרה, "אילו יכולתי להחזיר את הזמן…", "אילו יכולתי לשנות את בחירתי…". בטוחים שאם היה באפשרותנו, היינו משנים את הסדר של הדברים שקרו ומגיעים למקום טוב יותר. מה שאנחנו נוטים לשכוח זה דבר אחד, שכל החיים שלנו יכולים להשתנות ברגע שנפנים אותו: בורא עולם לא עושה טעויות.
רגע לפני פסח, כולם עמלים בניקיון הבית, משפשפים את הקירות, מרוקנים את הארונות, מנקים את המקרר והתנור מהשאריות, עושים קניות של מוצרים כשרים לפסח ומדלגים על הדבר חשוב, אם לא החשוב מכל… שהרי מה זה שווה אם אתה מבריק את הבית ואז נכנס עם נעליים מלאות בבוץ ומלכלך הכל?
אתם בטח מכירים את הפורמט… חיים 24/7 במקום בו מצלמות נמצאות בכל פינה, מקליטים כל מילה, רואים כל תזוזה וכל מעשה, מנווטים אותנו כמו בובה על חוט גם כשאיננו רואים זאת והמטרה? לא לצאת משם לפני שמגיעים לקו הסיום. גם אני משתתפת ב"אח הגדול" רק שאצלי זה יותר "האבא הגדול". מיטל על / מאת מיטל בוארון
קבוצת אנשים משחקת בהצגה גדולה ומפורסמת. הם שקועים עד כלות בתוך כל חלק וחלק בה, חיים אותה בכל רגע ורגע בחייהם ובכל פעם שההצגה עולה
בנאדם מתפלל לקבל משהו, מתפלל בלי סוף, כ"כ רוצה שזה כבר יקרה, שזה יתגשם, שזה יגיע אליו, שהוא יוכל סוף סוף להרגיש שלם… ואז זה מתגשם, קורה לו, מגיע, בדרך לא צפויה ולא בדיוק כמו שהוא תכנן.
כולנו מחפשים את הדרך אל האושר. זוהי בעצם תכלית החיים שלנו, או לפחות כך אנו חושבים. אדם עושה הכל כדי להגיע למצב שהוא מאושר, הוא עובד קשה כדי שיהיה לו הרבה כסף (ואז הוא מגלה שכסף לא קונה אושר), הוא מחפש את האישה הכי מושלמת כדי להתחתן איתה (ואז מגלה שנישואין זה לא משחק ילדים), הוא יוצא לבלות במקומות הכי נחשבים (ואז מגלה שמקום ריקני יכול לתת לך אך ורק ריקנות ולא שום דבר אחר), חיים במרדף אינסופי, המרדף אחר האושר, מציבים יעדים – משיגים – לא מסתפקים – מתחילים מהתחלה.
אחת השאלות שהכי עיכבו אותי בתהליך התשובה ועוד לפניו הייתה: כיצד אפשר להסביר את הרע שיש בעולם? כיצד אפשר לראות אדם טוב סובל ואדם רשע מאושר ולהגיד שהעולם שלנו כולו טוב? שהבורא הוא טוב? הרבה זמן אני מתעמקת בשאלה הזו. מסתבר שהתשובה שלה כ"כ מורכבת ועמוקה, עד כי אומרים חז"ל שאין בינתו של אדם בשר וחי מסוגלת להבין אותה.. ובכל זאת הצלחתי בשנה האחרונה לקבל תשובות והסברים לשאלה הזו, שמעסיקה אנשים רבים.
אחד הדברים שמונעים מאיתנו להכניס דברים טובים לחיינו זה הטבע שלנו להיתלות על העבר ולסרב להיפרד ממנו. כל אדם מגיע לעולם הזה כדי לעבור מסע,
"אני ממש רוצה לעזוב את העבודה שלי, רע לי שם", אמרה לי אחת מחברותיי הטובות, "אבל אני מפחדת ש.." קטעתי אותה ושאלתי: "מפחדת? מה פירוש המילה הזאת? אני לא מכירה..". מיטל על מאת מיטל בוארון
מיטל בוארון, כתבת הטור "מיטל על הבר" לשעבר חזרה בתשובה וגם חזרה לכתוב בעיתון המגזין, רק הפעם בסטייל קצת שונה… מיטל עומדת בראש קבוצת הנשים "תשובה מאהבה" המונה כ-140 נשים מתחזקות ומארגנת שיעורי תורה באשדוד לזיכוי הרבים. ביום ראשון הקרוב, 29.5.16, ייערך ערב הפרשת חלה מחזק ומרגש אותו תעביר מיטל בעצמה בפעם הראשונה בליווי סיפורה האישי. האירוע יתקיים בבית הכנסת "שערי ציון", רח' מרזוק 12 (רובע א', אשדוד) בשעה 20:00. כניסה חופשית
מיטל בוארון (31) עברה מהפך מדהים – מנערת רוקנרול מוחצנת הלובשת בגדי עור שהסתובבה עם שיער ורוד בכל המועדונים באשדוד, לחוזרת בתשובה הלובשת שמלות צנועות, עוטה על ראשה כיסוי אופנתי ומארגנת שיעורי תורה ל-100 נשים אשדודיות. מיטל כתבה במשך שנים בעיתון "המגזין" טור אישי תחת השם "מי-טל על הבר", טור שהפך לסיפור הצלחה (ובהמשך לספר שאיגד את כל הטורים). לפני מספר חודשים, לאחר שהתגרשה, עברה תהליך אישי עמוק, התחזקה וחזרה בתשובה. היא הסכימה לשתף את ציבור הקוראים במונולוג מרגש על המהפך המדהים שעברה