ראשי / טורים / חכם סידי

חכם סידי

ידידות זה אפשרי? / חכם סידי

יש לי ידידה טובה. מאוד טובה. איתה כשאני נפגש זה הכי קל בעולם. מדברים, צוחקים, משתפים… נו, כמו שני ידידים טובים, לא כמו גבר ואישה ב"מלחמת המינים"… השאלה שנשאלת היא למה זה כן מצליח בינינו? למה זה הופך להיות הכי טוב שאפשר כשעם אישה אחרת או גבר אחר זה לא צלח? כי אין מתח? כי ברור לנו שאנחנו ידידים וזהו? ובכלל, האם גבר ואישה יכולים להיות ידידים? אני אתן תשובה. כמו תמיד… אבל היא אינה מוחלטת הפעם. לשם שינוי, גם לכם תהיה אמירה (לשם שינוי? כמו תמיד. על מי אני עובד).

אתחיל בשורה התחתונה – גבר ואישה לא יכולים להיות ידידים. כן, כן, גבר ואישה לא יכולים בבסיס להיות ידידים. תמיד תעלה השאלה הזו של העניין הבינאישי (לא רוצה לכתוב פה מילים לא מתאימות. מקום מכובד, אבל תפעילו את הדמיון). גבר (ואני יכול בעיקר להעיד על גברים. מה לעשות), עשוי לראות בידידה שלו במצב מסוים, ברגע מסוים (שכוללת גם אלכוהול בריכוז גבוה נניח), אולי גם מישהי שהיא מספיקה טובה להיות איתו ברמה האינטימית. אישית, לדעתי זו טעות, אבל היא נמצאת שם. אח"כ אין ידידות, היא נגמרת באתו הרגע.

אגיד עוד משהו ומי שחושב או חושבת שאני טועה שיקום (למה אף אחד לא קם?). לא מעט מיחסי הידידות בין גבר לאישה התחילו כשאחד הצדדים, בדרך כלל הגבר, שוב בדרך כלל הגבר, אבל לא תמיד, ניסה לקדם את הקשר שלו עם אותה אישה שהפכה לידידה. נו בקיצור להתחיל איתה. ייתכן שזה הלך לו, יתכן שלא. אבל משהו שם לא המשיך כמו שצריך והיחסים שהתחילו כניסיון לזוג הפכו לידידות, או שמראש הוא קיבל את המילה "לא" (מה שנקרא בשפת הפנויים פנויות – ברקס) והסתפק בידידות.

אגיד עוד משהו. ידידות זה הכי טוב בעולם והכי גרוע. ועכשיו להסבר. הכי טוב כי כשאתה לבד ואו היא לבד, אז חולקים את הצער של הלבד. מספרים על מה שעבר עם ההיא ועם ההוא זה נהדר. זה מקום מצוין שחוסך חבילות על פסיכולוגים. זה גם מקום שלא תקבל בדרך כלל ביקורת, אלא עצה. זה מצוין. כי לתת עצה ממקום ניטראלי בלי מעורבות רגשית, זו העצה הכי טובה שתקבלו. נהדר.
אז בא לציון גואל? לא הוא לא. אז למה זה גם רע? כי כשאתה מוצא מישהי (או היא תמצא מישהו. זה עובד גם הפוך), אז יש לך או לה פחות זמן להיות ידידים ורוב הזמן אתה עוסק בבת הזוג שלך, אז הידידה נעלבת ומרגישה נטושה. כשאתה מסיים את מערכת היחסים עם בת הזוג או מקבל את בעיטת הדרך (שזה להעיף אותך לעזאזל), לוקח זמן עד שהיא מסכימה לדבר איתך שוב, כי אתה "עזבת" אותה. למרות שאף פעם לא היית איתה באמת. הידידות הפכה להיות "זוגיות" בכאילו.

ויש עוד נקודה חשובה, בעיקר בנות תקשיבו עכשיו. תקשיבו טוב, זו עצה בחינם שתיתן לכן הרבה מאוד בעתיד, במערכת היחסים הבאה. אף גבר, אבל אף גבר ואגיד זאת שוב, למקרה שמישהי מכן לא שמעה אותי, אף גבר, לא רוצה שלבת הזוג שלו יהיו ידידים. תגידו מה שאתן רוצות, שאני פרימיטיבי, שהחול מהמערה שאני גר בה עוד על הבגדים שלי, שפה זה לא איראן, תגידו מה שאתן רוצות. אף גבר לא ירצה לדעת שבת הזוג שלו עכשיו עם הידיד שלה בטלפון, או שותה קפה או מתייעצת… יודעים מה אפילו מדברת. נושמת איתו. גבר רוצה בלעדיות על בת הזוג שלו ולכן הידידים שלה מפריעים לו. אני יודע שיש עכשיו כמה גברים שיגידו לבת הזוג שלהם שזה לא נכון והיא יכולה לדבר עם הידידים שלה חופשי. אז להם אגיד שני דברים. א. אתם שקרנים. ב. תנסו את המסקרה החדשה של "לנקום" היא תבוא עליכם נהדר… כי אתם לא חושבים כגבר (בלי קללות בבקשה. אני שומע הכל).

אני מאמין קטן מאוד בידידים. לא פעם זה הפריע לי ואמרתי את דעתי לבת הזוג. בחלק מהמקרים היא הקשיבה לי, בחלק אחר לידידים שלה. בחלק האחר נאלצתי לא פעם לקחת את עצמי ולחפש מקום נטול ידידים. הם גברים יקירותיי. זו תחרות לשמה. ואנחנו יצורים תחרותיים. לא רוצים להתחרות גם על בת הזוג שלנו. אז אם אתן באמת רוצות בן זוג, רוב הסיכויים שתצטרכו לקבל החלטה, הוא או הידיד. אם בחרתם בו אבדתם ידיד. אם תבחרו בידיד, אז תאלצו לראות את הידית של הבית נפתחת והגבר יוצא דרך הדלת. אז הידיד יגיד שהוא עזב אותך כי הוא לא ראוי… ובוא נחשו מי כן ראוי? נכון הידיד…

אז השארתי אתכם אולי לא בדיוק סגורים על עצמכם. זה כי אני לא סגור על עצמי. אנחנו נרצה ידידים ידידות, אבל רק כ"שחקנים מחליפים", כשחקני ספסל זמניים. הם טובים לנו עד הרגע שבוא נכיר מישהו/מישהי שנרצה להיות איתם. אז הם הידידים לפעמים יינטשו, או אפילו יפריעו. זה עצוב מה שאני אומר ומכוער אולי, אבל כמו תמיד האמת אינה יפה (היא לא שים מסקרה… תחזרו פסקה אחורה למי שלא הבינו).

זוגיות עם עצמי / חכם סידי

אני לא נורמאלי. הנה אמרתי. אז חסכתי מכם את כל המילים הקשות (למרות שבטוח שיש כאלה שחושבות שזו עוד מחמאה עבורי). אני יודע. הרבה זמן אני לבד מתוך בחירה (עלאק מתוך בחירה. אין דבר כזה מתוך בחירה), וחשבתי שזה יהיה נחמד לנסות משהו זוגי. אז ניסיתי. זה החזיק שבוע. בגללי, לא בגללה (שזה עוד משפט גרוע).

דווקא הכרתי מישהי יפה מאוד, חכמה מאוד, מדהימה מאוד. אבל למה אני לא נשארתי שם? כי הרגשתי באופן אוטומטי שאני צריך להתחיל לתת תשובות. אני כבר לא בגיל (נראה מצוין למרות שבג'וליי אני כבר בן 51). כבר לא בגיל להתחיל להסביר דברים. אני כזה, כי כזה אני. זהו.

ובאמת למה אנחנו, אלה שכבר 9000 שנה לבד, כבר לא יכולים להתחבר? כי אנחנו התרגלנו. התרגלנו ללבד. התרגלנו לזה שאיש לא אומר לנו מה להגיד, מה לעשות, שאנחנו יכולים לישון באלכסון, יכולים להשאיר את הכלים ככה בכיור ולא לשטוף אותם שנתיים, יכולים לשלוח נפיחה לאוויר החדר וליהנות מכל שאיפה (נפיחה זו מילה יפה ל… נא…) מבלי לעשות רעשי רקע שלא ירגישו… בא לי (הכוונה לנו. הלבדים) לעשות מה שבא לי, מבלי שיגידו לי, למה אתה ככה? ולמה אתה כזה? ולמה ולמה רבות זאת שאל… ואני לא אודי חמודי בן אביטל (כמו בשיר). אני רוצה שיקבלו אותי כמות שאני. גם אם אני לפעמים לא חמודי.

אני יודע שאני מורכב. יודע. אבל אני בבסיס שלי מאוד פשוט. כמו כל גבר. רוצים קצת אהבה, קצת מזון והרבה שיניחו לנו. נכון, אהבה זה דבר מצוין, אבל גם לאהוב את עצמנו זה מעולה. אני כבר התרגלתי למערכת יחסים של זוגיות עם עצמי. חיפשתי מה לא בסדר אצל האחרונה, אבל יכול מאוד להיות שמה שלא בסדר זה אצלי. או בעצם זה בסדר גמור שאני אוהב להיות אצל עצמי. מה שנקרא היא בסדר ואני גמור…

אז נכון, אי אפשר בלי נשים, או גברים, תלוי מי בתפקיד הלבד. אבל אני ושכמותי כבר לא בגיל שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו. אני מעוניין באישה, זה ברור (מצטער, לא בעניין של גברים…), אבל זה יהיה קשה. וככל שאני לבד, אני חרד יותר לחירות שלי.

הייתי נשוי פעמיים, זה לא סוד גדול. ברור לי שאני אשם גם. אבל אני לא יכול לחיות עם הוראות ההפעלה שלכן. לא יכול עם תשים פה, תעשה את זה, למה זה? ולמה ככה? כי ככה. ככה למה. למה אני שאלתי אותה, למה היא עושה את זה ואת זה? אשתי האחרונה (ואחריה לא תהיה יותר) ניסתה להכניס לי רשימת סדר פעולות. רגע לפני שיצאתי מדעתי וגם מהדלת, היא אמרה לי שבבית האישה מחליטה. אז שתישאר בבית לבד ותחליט. אין בעיה. אני לא אהיה במקום שכל הזמן יסבירו לי למה אני לא בסדר.

אנשים לבד אוהבים את הלבד. אני עושה מלא טעויות, אבל אני לא מעיר לעצמי עליהן. בזוגיות האחרונה, באמת ניסיתי. אבל אחרי שבוע שזה לא עלה יפה (טוב, טוב, אני אשם אמרתי), הבנתי שאין לי כבר תקנה. שאני כנראה אשאר הרבה זמן עם אדם אחד במראה – אני. אני לא רוצה להישאר לבד. הנה אני אומר, אבל כנראה שזו תהיה מישהי מאוד מיוחדת שתצליח לגרום לי לוותר על דלת פתוחה בשירותים אצלי, או לגרום לי לא לקבל קוצר נשימה כשהיא תישן לידי (גם ככה אני סובל מקוצר נשימה). בכלל, נראה לי שאני בעניין הזה של חוג (פעמיים בשבוע להיפגש). בינתיים היא טרם נולדה…

אחד המשפטים הכי יודעים בעולם הזה של הלבד הוא: "מחצית מהזוגות מתגרשים, השאר ממשיכים לריב". אני הפסקתי מזמן. לריב הכוונה. פתאום פחות שערות לבנות (טוב אני גם צובע האמת. שוטף סליחה). אני מבין שחיים פעם אחת וכל יום שעובר לא חוזר, אז אני לא רוצה לבזבז אותו בהסברים. נכון, יש כאלה שהם חיים באושר (ולא עוזבים בגלל העושר). גם אני שמעתי על שני זוגות, אחד בהרי האררט והשני באיזו אגדה שקראתי לפני כמה שנים, שני עמודים מכיפה אדומה. כי אהבה אמיתית יש באגדות (ואנחנו מזמן לא האביר הלבן על הסוס השחור. אלא אם כן אתם מחשיבים פיאט טיפו אפורה, עם כמה כוחות סוס).

ואם במשפטים עסקינן אז בנג'מין פרנקלין אמר: "מי שמתאהב בעצמו, לא ימצא מתחרים". הוא לא היה טיפש הפרנקלין הזה. פרנקלין, שהיה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב, הבין מהר מאוד שמי שלבד יהיה לו קשה למצוא מישהו טוב כמו עצמו… לא סתם שמו את הראש של פרנקלין על 100 דולר, אבל זה לא אומר שאני רוצה לאבד את הראש שלי…

אני אוהב את עצמי. כן אני חכם סידי אוהב את עצמי (עכשיו אתם אמורים להגיד לי, אוהבים אותך משה). את האהבה שלי אני שומר לעצמי (ולילדים שלי, אבל זה לא הסיפור כאן). אני אשמח מאוד שיום אחד תבוא מישהי ותבעט לי "בדלתות חיי" ותבהיר לי שאני קשקשן בלתי נלאה ובמגע שפתיים תסתום לי את הפה הגדול שלי. אבל עד אז… איפה המראה… בא לי להתאהב קצת.

חכם סידי / לתת או לקחת?

סיפור אמיתי שלא המצאתי. סיפור שהיה. תשבו רגע, תרגישו נח. זה יהיה ארוך. או לפחות לא קצר. איש אחד לא נגיד את שמו, כי זה באמת לא משנה, זה יכול להיות אני, או אתה, או את, קנה לו לאכול משהו בצהריים, ככה בעמידה, על הדרך בדוכן בלב עיר מרכזית בארץ, ביום חם שמתקרב למעלות בגיהינום (טוב לא הייתי שם, בינתיים…). הרי הוא חייב לרוץ, החיים מחכים, אז לא היה לו אפילו זמן לשבת. הוא גם הסיט מבט כל הזמן לרכב על הכביש שלא יקבל דוח. לידו הגיע בחור לא צעיר, אבל גם לא מבוגר, שרואים עליו שהוא בעל צרכים מיוחדים. אותו בחור מכר עטים. עטים רגילים, פשוטים, עטים שאף אחד לא חושב לקנות. הוא ניגש לאותו אדם שעמד ואכל על יד הדוכן (נו טוב, דוכן פלאפל אם אתם מתעקשים לדעת), והציע לו עט בעשרה שקלים. היה ברור שהעט לא שווה אפילו שני שקלים. אבל אותו אדם עצר רגע. שלף 10 שקלים וקנה עט. עט שברור שהוא לא צריך.

רגע, אמרתי שזה יהיה ארוך. זה לא נגמר. הבחור שמכר את העטים הסתובב ללכת ולחפש עוד איש שיקנה עטים ממנו. זו הייתה פרנסתו. האדם שקנה את העט נגע לו בכתף (הכל ראיתי במו עיניי) ואמר לו: "אתה רוצה לאכול"? הבחור בעל הצרכים המיוחדים הופתע, וענה בשקט: "כן". האדם הסתובב שוב אל המוכר בדוכן וביקש שייתן לו מנה ממה שהוא אכל באותו הרגע, וביקש להוסיף גם משקה קר. כל האנשים מסביב שאכלו הסתכלו. הסתכלו כאילו מדובר "בחייזר" שנחת הרגע על כדור הארץ ועשה עצירה ליד הדוכן, כי בא לו פלאפל או משהו כזה. נמשיך? נמשיך.

המוכר הכין מנה נוספת והוציא משקה. האדם נתן לבחור עם הצרכים המיוחדים את האוכל ולא הוסיף מילה. הבחור אמר בשקט: "תודה", לקח והלך לדרכו. כשניגש האדם לשלם אמר לו בעל הדוכן: "תשלם רק על המנה. השתייה עליי. וגם השתייה שלך עליי". השתרר שקט. כל מי שנכח במקום, אם בעמידה או בישיבה, שתק. המקום היה הומה אדם, שכן זו שעת צהריים במקום שבו רבים עובדים באזור, ונוהגים לאכול בהפסקה שלהם. היה שקט רועם. מעין "מתן תורה" של הטוב שבאדם. היה ברור, שזה רגע שייקחו איתם לכל חייהם.

ולמה אני מספר לכם את הסיפור האמיתי, אמיתי הזה? האמינו לי, הייתי נוכח שם ולא משנה מי הייתי או לא הייתי בסיפור הזה. כי הגיע הזמן שנעצור רגע. המירוץ האינסופי אחרי הפרנסה, ההצלחה, הרכוש, "האני" לא יודע מה עוד… אתם בטח יודעים, גורם לנו לשכוח את האחר. לשכוח את עצמנו האמיתי שלנו. אני לא אומר שאנחנו עושים את זה בכוונה ולא אכפת לנו מהאחרים, אלא בגלל שהחיים, ההישרדות, המרדף היומיומי אחרי הפרנסה (למרות שבסוף המרדף כולנו נגיע לאותו מקום, בלי לקחת כלום מהמרדף הזה), לא מאפשרים לנו להיות טובים אחד לשני. יודעים מה, לא טובים, ערניים, אחד לשני. לצרכים של השני, זה כולל את כולנו. אין יוצא מן הכלל.

כן, הגיע הזמן לבדוק מה עשינו בשביל מישהו אחר? זה יעשה טוב קודם כל לנו. לפעמים לתת הוא לא פחות מלקבל. התודה וההערכה, או החיוך ואפילו התנודה הכי קטנה בראש, היא עבורנו תשלום הכי יקר שיש. רגע, רגע קבלו תיקון. אמרתי שלתת זה לפעמים יותר מלקבל, אני חוזר בי, זה לא לפעמים, זה בדרך כלל ככה.

נכון, אני לא אומר עכשיו שנפסיק לקום בבוקר ונעסוק רק בפילנתרופיות ודאגה לזולת. את זה לא אמרתי. זה קיצוני ואין בקיצוניות שום דבר טוב (תשאלו את הרמב"ם), אבל החיים מזמנים לנו הרבה רגעים כמו שזימנו לאותו אדם ליד דוכן האוכל בלב עיר גדולה או בקרן רחוב, או בכל מקום אחר. ההזדמנות לטוב עוברת לנו ליד ידינו, גופנו, ליבנו, מידי יום. אנחנו רק צריכים לגשת אליה ולהגיש לאחר את הרגע הנתון הזה. כי אלה רגעים שבסופם משום מה אנחנו מרגישים שהשכר שלנו, גם אם הוא לא נמדד במספרים בחשבון הבנק, הוא לא מועט. תנסו, זה מעשיר את הנפש… בעצם "מאשיר". זה יותר מתאים, זה נותן לנפש שלנו להסתובב, להתרומם, להינשא, הכי גבוהה שהיא יכולה… שאנחנו יכולים. וכן אנחנו יכולים… תנסו.

אכזבה / חכם סידי

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי קם בבוקר ובאחת השיחות שאני מנהל עם עצמי על דרך קבע (תנסו. יחסוך לכם כסף על שיחות עם פסיכולוג, חלק מאתנו עם פסיכיאטר אני מניח), ופניתי לעצמי וככה שאיש לא ישמע אמרתי לי עד כמה אני מאוד מאוכזב מפלוני אלמונית. עד כמה ציפיתי שיהיה שם בשבילי. אז זהו. בעיה שלי.

כן וגם בעיה שלכם. אתם, כל אלה אשר מצפים מאחרים, זו בעיה שלכם. אל תצפו, לא תתאכזבו. זה נשמע הכי פשוט שבעולם אבל במציאות זה לא כזה פשוט. במציאות אנחנו שוב ונשוב נצפה, שוב ושוב נאמין ושוב ושוב נתאכזב. ושוב…

באמת, למה אנחנו מצפים מאנשים? למה אנחנו מאמינים להבטחות שווא. שאלתם פעם את עצמכם? לדעתי זה תלוי בעובדה שאנחנו חושבים שאחרים יעשו עבורנו מה שאנחנו לא נעשה עבור עצמנו מתוך, עצלנות, חוסר ביטחון, אפילו טיפשות. כן, טיפשות. כי מי שמאמין שמישהו קם בבוקר ואומר לעצמו, שהיום הוא יעזור לנו להגשים משהו שאנחנו מאוד מצפים לו ומצפים ממנו (כי נניח הוא יכול לעזור לנו להגיע ליעד. למה שציפינו) טועה ומטעה. כל אחד דואג בעידן שלנו למקום עליו הוא יושב (לא נעים לי להגיד פה תח…ת… אז לא אגיד).

בואו ניקח כדוגמא מישהו או מישהי שאתם חברים טובים איתם. אתם בטוחים שהוא יהיה שם עבורכם כל רגע. או לפחות ברגע האמת (האמת המרה בדרך כלל) אבל מה לעשות ופתאום משהו אחר חשוב לו יותר מכם (לפעמים הוא עצמו), הוא מיד יתעסק בו וישכח מקיומכם. לפעמים זה יכול להיות מישהו שכל הזמן ייעצתם לו, עזרתם לו, הייתם שם עבורו ופתאום ברגע אחד, כשטוב לו (ובעצם כולם מחפשים את הטוב שלהם), הוא שוכח שהייתם אוזן עבורו. איזה אוזן, לב. אז שימו לב. לפחות תלמדו מזה. זה ההבדל בין טיפשות לתמימות, הלימוד מהטעות. אב אתם הרי פתיים ושוב תפלו באותה מלכדות, עם אחרים ולפעמים אפילו עם אותו אדם.

יש גיל מסוים שבו אתם כבר לא מאמינים לאף אחד (נניח הגיל שלי). זה נשמע מריר, זה נשמע עצוב, זה נשמע נורא, אבל זו האמת. סורי. מצטער למי שלא הבין. אני תמיד אומר שאני התבגרתי ביום שבו איבדתי את התמימות. כן, יש במחשבה שמישהו יעזור לנו בלי "אינטרס" הרבה תמימות. יכול להיות שתצטרכו עוד כמה אכזבות מלוות בכאב לב, אבל בסוף תתבגרו או תאבדו את התמימות. בכל מקרה זה עצוב. להתבגר ולאבד את תמימות.

המקום הכי מאכזב לפעמים הוא המקום הכי קרוב אלינו. שם אנחנו הכי חשופים, שם אנחנו ללא מגננות כי אנחנו בטוחים שאצל האנשים האלה אין סיכוי שנפגע. אנחנו מרשים לעצמינו אפילו ככה בהרגשה של אופוריה מהולה בטמטום (אין מילה אחרת לזה) להיפתח, לספר, להעביר עוד ועוד מסוגר ליבנו לפתחו של פיהם. אח"כ האכזבה גדולה מאוד שדווקא במקום הזה הכל חזר אלינו בדרך זו או אחרת. האכזבה היא עצומה. אבל אם נבדוק רגע, אנחנו אשמים, אנחנו נתנו את הכלים בידם, מתוך ציפייה לאמפטיה ולו רגעית מהם. אז עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות. עם האכזבה.

"אם אין אני לי מי לי". זה בעיניי לא משפט. זו עבורי דרך חיים. המשמעות של המשפט הזה היא מאוד פשוטה. אם אני לא אדאג לעצמי מי יעשה זאת במקומי? ברור שאף אחד ואף אחת. עד כדי כך אני לא מאמין לאחרים שזה גרם לי אפילו לא להאמין לפעמים לאיש שמביט בי במראה (אם כי אין לי אופציה אחרת). נכון המשך המשפט, שלא רבים מכירים הוא: "וכשאני לעצמי מה אני?". שזה במילים יותר פשוטות אם אני דואג רק לעצמי אז מה זה שווה? מה ערכי בכלל אם אני לא דואג לאחר? אבל אני מתנצל מראש אם אאכזב אתכם, אני מאוד רוצה לעזור לאחרים ועושה את זה, אבל זה גורם לי שוב לצפות שיום אחד הם יהיו שם עבורי. אז אני שוב אני מצפה… ונכון מתאכזב…

הצפירה / חכם סידי

השעה הייתה רק 6.53, חלק מהציפורים עוד נחרו על העצים… מאיפה אני יודע? כי בדיוק הנהג לידי צפר לי כזה חזק שקפצתי כל כך, עד שזה אילץ אותי להתבונן בשעון שברכב ולחשוב אולי אני חולם. הצפירה הזו שלו היא מוזיקת הבוקר של כל מי שמאיתנו שאינו בר מזל ויש לו רכב איתו הוא נוסע למקום עבודה. לא טעיתי, אינו בר מזל. לא בגלל הרכב, בגלל הנסיעה למקום העבודה. נסיעה? "מסע כומתה" על גלגלים.

בעיניי הכביש הוא מיקרו-קוסמוס של החברה בישראל. אנחנו צריכים מלחמה חס ושלום לצערי בכדי להתאחד, אז אנחנו כולם עם אחד עם שיר אחד. אבל בכביש? אנחנו עם אחד עם נתיב אחד וכל אחד זה הנתיב שאמא שלו במיוחד ירדה אל הכביש המהיר וסימנה אותו רק עבורו.

מה באמת קורה לנו בכביש? מה קורה לנו שאנחנו עולים על הרכב? מאיפה אנחנו מביאים את כל השנאה התהומית הזו אחד לשני. שנאה שיכולה להוציא אותנו מדעתנו. לא נגיד לעצמנו כה בשקט בלב, אם רכב עקף אותנו, "שיהיה בריא", אלא נצעק, נקלל, נשלח אותו ביולוגית לאזור חלציה של אמו, נצפצף כמטורפים, נדחוף ואפילו במקרים קיצוניים נגיע למריבה אלימה. לא משנה שאם היינו מוותרים, הרי שלא היינו רואים את האיש או האישה הזו לעולם יותר. ולהתרגז בגלל מישהו שלא נראה יותר, אין דבר מטומטם יותר.
סליחה יש. יש, כשאנחנו עולים על הכביש, שם אנחנו אומה של "לא פראיירים". לא ניתן לאף אחד לעבור אותנו. או חס ושלום לעקוף, גם אם אותת. כי לאותת זה לחלשים בבוקר. הרי אם אנחנו בנתיב אז לאף אחד אסור להפריע לנו. מה לא? ברור שלא.

מה קרה, לאן נעלמה האחדות? לאן נעלם כל העולם "נגדנו". לאן נעלם רוצים לקחת לו את האירווזיון מהבירה, לאן נעלם המאבק על ירושלים שלנו לנצח נצחים לא יעזור לאויבנו. לאן נעלם ה-bds (באותו רגע מעניין אתכם התי זי אס שלכם…). לאן נעלם הכל? כל הדברים שגורמים לנו להתגאות "בלחיי העם הזה", פתאום אנחנו זרים כאלה אדם לרעהו, רכב לאופנוע, משאית למונית, יותר מאשר לעמים מסביבנו. וכבר לא מעניין אותנו "חיי העם הזה", כי אז אנחנו מוכנים לקחת לעם הזה את החיים, בגלל קילומטר לשעה. מה קרה לנו? הרי מדובר באספלט ופח. איפה הבשר ודם? איפה אנחנו לפני הכל. אנחנו אחד לשני. לא רוצה מלחמה בכדי שזה יקרה.

לדעתי מדובר באגו. הרבה אגו. לא יותר מזה. לא מאמינים? בבקשה. נניח ועקפתם מישהו, הוא צופר צועק, צורח, מקלל את מי שהביאה אתכם לעולם או חשבה אפילו על להביא אתכם לכביש מספר 4. הוא דוהר, עוקף אתכם מגיע חלון אל מול חלון בכדי להוסיף עוד קללה או לצעוק בתוספת של תנועת ידיים כאילו נלקחו מעולם הריקוד, בה תובלט כלפיכם אצבע מסוימת, תנועה מבית היוצר של פח האשפה החברתי שלנו, ואז ברגע השיא כשאיש מולך מוכן להתפוצץ עליך מילולית… אתה עושה פעולה פשוטה, מרים את היד לאות סליחה (והמהדרין מוסיפים) ואומר בקול שקט, לפעמים בלי מילים: "צודק, סליחה. טעות שלי". מה קורה פתאום? כל הכעס נמס. אמת או לא? פתאום אתם חברים מהמחלקה בגבעתי. פתאום צץ, חיוך שכולל אפילו שיניים ולפעמים אפילו מתווספת ברכה של "דרך צלחה", אם לא במילים אז במבטים. אז אם זה לא אגו? אז מהו אגו? ותשאלו את פרויד אם אתם לא מאמינים.

נשים על הכביש זו בכלל תופעה (עכשיו פתחתי חזית, או פרונט אם כבר מדברים על רכב). בגלל שמדובר ב"שדה קרב" תחבורתי, לא פשוט, מלא לא פעם בגברים, האישה מסגלת לעצמה סממנים "גבריים" וחבל שכך. בואו תנסו לעקוף אישה. היא לא תיתן לכם גם אם מדובר בחתן שלה לעתיד, או באביר על המאזדה הכחולה שהיא חיכתה לו. היא תוסיף צפירה חדה (במקרה אמת היא תוסיף צפירה עולה ויורדת נוספת…), ולא תאפשר לכם לעבור אותה, כאילו היה מדובר במקום אחרון על הספינה של נח רגע לפני המבול. במילים אחרות – "אין, אותי לא תעבור גם במחיר כיפוף הפח". מה שלא פעם קורה.

הסתכלתי פעם עלינו מהצד בכביש. עצוב לי. אז תגידו הרי 'כאילו אתה לא עושה את זה'? האמת פחות. אני בגילי המתקדם (נראה מדהים. בחיי. ראיתי במראה של האוטו), כבר מבין שלהתרגז זו בחירה וכל פעם שאני מתעצבן זה עוד צבע לשיער האפור, שכבר הלבין. אז למה לי? אין אף כח סוס ששווה את המראה שלי. לא המראה באוטו. המראה שלי שמשתקף משם, את הבריאות שלי. אני אומר לעצמי, תן לו לנסוע. מבחינתי נתתי לצרות שלי לנסוע הרגע וכמה שיותר רחוק ממני.

אז יש לי המלצה בשבילכם. הולך? תרגיל שיעזור להשאיר את העצבים רחוק מהפיוזים שלכם באוטו או נכון יותר, במוח. נניח שאתם שטים בסירה ונתקלים בסירה ריקה שפגעה בכם. מה תעשו? תזיזו אותה הצידה. נכון? נכון. הלאה. עכשיו תחשבו שבסירה יש מישהו. מה תעשו? מיד תקללו תגידו "אין לך עיניים?" או "מי נתן לך אישור לשוט יא…..(תוסיפו כאן חופשי)". אז מעתה תחשבו שהמכונית שעקפה, הפריעה, חתכה אתכם, זו הסירה הריקה שאתם פשוט מתעלמים ממנה… תאמינו לי תרגישו שזרמתם עם עצמכם… ואפילו לא לחצתם על הגז. רק על הברקס… של הפה. נו תזוזו כבר…

מרוב אופציות אין אופציות

אני נזכר בהערצה בהוריי. חבל שאני כותב את זה בלשון עבר, אבל אני נזכר בהם בהערצה, לא בגלל שהם היו אנשים טובים, זה בוודאי, אבל אני נזכר בהערצה, איך שהם הסתפקו באופציה היחידה שהייתה להם מבחינתם, האחד את השנייה. מעריץ את עפר רגליהם. חבל שהם לא כאן לשמוע את זה ממני.

לא מזמן הלכתי עם הבת שלי האמצעית (כמה היא יפה… למזלה דומה לאמא שלה) והבן הקטן (למזלו חכם כמו אבא שלו… ויפה כמו אבא שלו) עם עוד חבר טוב גרוש והבת שלו. הבת שלי אמרה לי לפתע משפט כנראה מהנפש: "נראה לי כל העולם גרוש". היא אמרה, ואני התרסקתי לתוך עצמי, כמו מגדל קלפים אנושי. לי זה לקח כמה שעות טובות, כמה ימים טובים אם נדייק, פלוס הטור הזה (שזו התרפיה שלי), בכדי לעכל את מה שהילדה אמרה מהמקום הכי אמיתי שלה.

ובאמת, למה אנחנו מתגרשים או נפרדים כל כך מהר. למה? וזה כולל גם אותי, כמי שהיה נשוי פעמיים ובזוגיות אמיתית עוד פעמיים לפחות (שנייה, תנו לחשב, רגע, נחשיב את ההיא או לא..?). התשובה היא מאוד פשוטה וכואבת – מרוב אופציות אין אופציה. נקודה.

כן גבירותיי ועוד גבירותיי (כי יש כאלו שעכשיו ירצו להניח את העיתון בצד מחשש לבאות) גם רבותיי, הקלות הבלתי נסבלת של מציאת עוד פרטנר בימינו היא האשמה. למצוא פרטנר זו לא בעיה, איפה שרק תרצו, בפייסבוק, בוואטצאפ, באינסטגרם ובאלוהים יודע מה עוד… והוא יודע וכואב את זה. הקלות הבלתי נסבלת הזו היא מקור הבעיה.

אז מה תגידו? לקדמה יש חלק בזה? חלק? כמעט הכל. בתקופת ההורים שלנו, שזה לא כזה רחוק, מעבר לעבודה שלהיפרד היה סרט בהמשכים והיו דיוניים משפחתיים (היום מעודדים להתגרש/להיפרד), האופציה לא הייתה קיימת. היית מתחתן לכל החיים. נכון, עם הפלוס והמינוס, אבל הרבה פלוס, בעיקר הפלוס של הילדים, שזה לפעמים היה הפלוס היחיד, או אם נדייק הפלוס הכי חשוב.

היום כשמישהו/מישהי פוגשים אדם והם בזוגיות איתו, האופציות שבפניהם בלתי נגמרות, גם בזמן הביחד שלהם עם אחרים. תמיד הן/הם חושבים שאולי הבא בתור, יפה יותר, צעיר יותר, חכם יותר או מסודר כלכלית יותר. נמצאים בזוגיות ומיד מחפשים את האופציה הבאה. לא פעם בעידוד ה"חבר"/ה" הקרובים, שמייעצים לכם על חשבון החיים שלהם. מה אכפת להם. כמה זה עצוב, כמה אמיתי. מתנצל. ומי שזה עושה לו רע, שיעבור לתמונות היפות בסוף שהעורך החרוץ שלי, שי מלול, מפרסם. שם הכל יפה. פה האמת מכוערת את זה אתם כבר מכירים. סורי מספר 1 (מה שאומר שבהמשך יש סורי נוסף…).

העובדה שהיום החברה מתירנית ומאפשרת קשר כל 5 דקות, היא הבעיה. הנייד שביד שלנו הוא האמצעי, זה שעוזר ביצירת הקשר הבא. הכי קל בעולם לדבר מאחורי הגב בוואטצפ או במה שבא לכם. התקשורת החיצונית היא מאוד זמינה ופשוטה. נכון, לא כולם כאלה, נכון לא כולם מחפשים, אבל איך זה שהרוב מוצאים? בוודאי לעובדה שהכלי למציאת האופציה הבאה, נמצא איתנו 24/7, תורמת. אני יודע שיהיו כאלה שיגידו בקול רם שאני מגזים או הוזה, אבל בלב פנימה בשקט, בינם לבין עצמם, יגידו שאני צודק. ואני צודק. יודעים מה הלוואי ואני אטעה. אבל אני לא.

אלך עם זה עוד צעד, ואתם תבואו איתי, למה יש לכם ברירה? נניח וכולם צדיקים גמורים וטוב להם עם האופציה הזוגית שלהם. אז למה להסתמס כמו משוגעים עם אנשים שאתם יכולים להסתפק בלהגיד שלום שלום ואולי תבוא לי בחלום (ועדיף שלא). יש אנשים שנמצאים כל כולם כל רגע באפליקציה חברתית אחרת ולא נחים. למה? מה הצורך? עזבו את זה, למה לא להחליט בזוגיות להפסיק לפחות בסופ"ש את ההסתמסויות, ולהישאר נטו זמן לבני הזוג? למה לא? כי זה חזק מכם. למה? כי האופציה לפלירטוט נמצאת שם כל הזמן. סורי מספר 2… זו האמת. כמה פעמים בא לכם לשאול את בני הזוג, עם מי הם לעזאזל מדברים כל כך הרבה, אבל אתם חוששים לשאול או נכון יותר חוששים מהתשובה. אגב אני פעם קיבלתי תשובה: "לא עניינך…", ובזה תמה באותו הרגע הזוגיות. זה כן ענייני כי זה מחיר הזוגיות. להיות העניין.

אני יודע שחלק בשלב הזה כרגיל יתחילו להאשים אותי בשימוש בכדורים ללא פיקוח רופא ושאני בודה מליבי את מה שכואב לי. אז ככה, א. אתם צודקים אני צריך לקחת כדורים (כמו חצי מהאוכלוסייה בישראל. תראו איך אנחנו משתגעים בכבישים) ב. זה באמת בא מהמקום שכואב לי. הרי את הטור אני לא כותב מהמח הקודח שלי, רק, אלא גם מניסיון החיים, שזה גם חכמה. אז גם אני עברתי את זה, משני הצדדים, צד האופציה וצד המחפש אופציה. וג. גימל הכי חשוב. בואו נעשה תרגיל פשוט. תיגשו לבן/בת הזוג ותבקשו את הקוד לנייד שלהם. לא יותר. קוד. התשובה תבהיר לכם שאני צודק. ואם תקבלו את הקוד, אז תחבקו את בן הזוג, תשמרו עליו חזק חזק, כי מבחינתו האופציה היחידה היא אתם!

חכם סידי / שידורי המהפכה

לא צריך להיות גאון גדול בכדי לראות שהשלטון באיראן בלחץ. לא צריך בשביל זה ללמוד מזרחנות, צריך רק לראות ולהציץ מה קורה בסוריה, בכדי להבין שהשלטון באיראן בלחץ. מה זה לחץ? עד כדי חשש למהפכה בארצו. בדיוק, לא פחות.
בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה. זה בדיוק הזמן למהפכה החדשה, הפעם להפלת השלטון הנורא לעם האיראני. בשנת 1979 הפיל העם את שלטון מוחמד רזא שאה פהלווי, או בשם הידוע יותר "השאה" האירני, השליט האיראני. לעם הפרסי נמאס מהמצב הכלכלי בעיקר, העוני של רוב האוכלוסייה והבזבזנות של "השאה" ומקורביו, והחליט להפילו. מסופקני אם היה יודע מה יהיה במקומו, אם היה עושה את המהפכה.

במקום "השאה" עלה לשלטון אייטולה חומייני (על שמו הג'וק…), שהפך את איראן למדינת דת קיצונית. גם היחס של איראן לישראל התהפך. משלטון ידידותי משתף פעולה בתקופת "השאה", הפכה איראן למדינה קיצונית דתית, שרואה ב"אויב הציוני", קרי ישראל, את תמצית הרוע, בצוותא עם ארה"ב. כיום עומד במקומו של חומייני, אייטולה חמינאי (שזה אותו חרא, וסליחה על הביטוי…). מתחתיו מעין מועצת "אייטולות" (עוד מטורפי דת כמותו), מתחת יש נשיא בובה שמתחלף כל פעם לפי רצון חמינאי, ומי שבאמת שומר את שלטונו, אלה "משמרות המהפכה", כח צבאי גם בתוך המדינה, שפוגעים בכל מי שחושב על שינוי השלטון.

הסיבה האמיתית היא ששלטון האייטולות מעניק "מונופולים" כלכליים לראשי "משמרות המהפכה", שמבינים טוב מאוד על מי עליהם לשמור, אם הם רוצים את החמאה הכלכלית.
אבל עכשיו איראן בלחץ. אל תתרגשו שהם ירו טיל וחצי מסוריה לישראל. אל תתרגשו גם מאיומי הסרק של איראן על ישראל. מה שישראל עושה לאיראנים, שנמצאים כעת בסוריה תוך רצון להגשים את חלום האימפריה המוסלמית בראשותם מן המפרץ הפרסי ועד הים התיכון וישראל תקועה להם כמו עצם בגרון, זה לתקוע לאיראן אצבע בעין כשכל העולם רואה.
איראן עד היום איימה בכל מה שניתן על ישראל, בטילים ארוכים, טילים קצרים ואפילו בפצצה גרעינית, ותודה לברק "ברוך שפטרנו" אובמה. עד היום זה היה איום, אבל כשישראל ראתה שהאיראנים שמממנים טרור פועלים בסוריה ומכינים את המלחמה הבאה מאדמת סוריה (מה אכפת להם שאסד החלש, שהוא בובה עבורם, כרגע, דגש על כרגע, יחטוף), היא חזרה להיות ישראל החזקה ופשוט הכניסה לאיראן באבי אביהם. ישראל הראתה לאיראן שדברים שרואים מטהרן לא רואים מדמשק.

איראן תשלם על כך מחיר כבד. לא רק העובדה שהיא מבינה ויתר התומכות בה (אפילו רוסיה מתחילה להתרחק ממנה. אותה רוסיה שנתנה לה כח באו"ם ובעולם), שפה הסיפור מול ישראל הוא אחר, אלא היא תשלם על כך במהפכה הבאה. כי לעם האיראני נמאס.
כן, לעם האיראני שניסה כמה פעמים לעשות מהפכה ובמיוחד ב-2009, בבחירות לנשיאות, נמאס. המדינה של העם האיראני שולטת בנפט ובגז, היא מדינה עשירה מאוד, אבל את הכסף העם האיראני לא רואה. העם האיראני רואה איך הכסף הגדול הולך, תחילה למשמרות המפכה, אחר כך למימון טרור של החיזבאללה בלבנון, מימון אסד הרוצח מדמשק, גם למימון חמאס בעזה ואפילו למימון החותים בתימן ואיפה לא בעצם? בכל מקום שיש טרור איראן מממנת למען אינטרסים שלה. בכל מקום, מלבד במקום הכי חשוב, באיראן. או אם נדייק, העם האיראני.

המהפכה תתרחש בסופו של דבר. אי אפשר יהיה לעצור את העם האיראני, הוא סובל. זה יתחיל מטהרן, בה 12 מיליון תושבים (אגב אם ישראל תטיל בסוף, חס ושלום, כן חס ושלום, פצצה על איראן, זה יקרה בטהרן, כי איראן היא מדינה ענקית ואם ישראל תרצה לעשות נזק, זה רק שם. אבל זה נשק יום הדין, ויום הדין בלבד).
העם האיראני מתחיל להרגיש כי השלטון שלו, שרודה בו, שהפך את חייו לחיים בלתי נסבלים, שבהם לא רק מחסור בעבודה וכסף הם שכיחים, אלא גם חיי דת בלתי אפשריים, בגלל שלטון האייטולות ההזוי, הוא לא כזה חזק כמו שחשבו. מה שישראל עושה לאיראן בסוריה, מגיע גם לאיראן. העם מתחיל לראות שאולי זו השעה להתחיל לפורר את השלטון גם מתוך הבית. לחזור לשפיות.

לתוך המשוואה הזו צריך להכניס גם את דונאלד "איזה מזל שנבחרת" טראמפ, שביטל את הסכם הגרעין שעשה ברק "ברוך שפטרנו" אובמה, והחזיר את הסנקציות הכלכליות נגד איראן והקשה עוד יותר על השלטון המטורף שבטהרן. כל זה מערער את יציבות השלטון שם וטוב שכך.
ולא אמרתי עוד מילה על סעודיה, שבכל מקום שאפשר לזנב באיראן, היא עושה זאת. בעיראק, בתימן, אפילו פה באזור הזה היא תומכת בנו ולא רק בצורה חשאית, זה כבר הפך להיות גלוי. יש כבר קואליציה של ארה"ב ישראל, סעודיה וגם מצרים וזה כח שאי אפשר להתעלם ממנו. העם האיראני לא אידיוט, הוא רואה את זה. זו שעת הכושר שלו.

בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה האסלאמית. אולי זה בדיוק הזמן, אולי זה בדיוק האות לסיים את השלטון הנורא הזה, לא רק לנו, לא רק לעולם, אלא בעיקר וקודם כל לעם היושב באיראן. התחילו את המהפכה.

אהבה – שמה של מחלה

נכון, אני יודע שהזמן מרפא הכל. ברור לי. גם שלכל תרופה מתרגלים… אפשר להמשיך ככה עם כמה משפטי חכמה שרוצים, והרי אני מומחה למשפטי חכמה. אבל ויש אבל גדול מאוד, על מי אני עובד? גם אני נפלתי לתוך זה וכמה שזה כאב. כן, אני מדבר על הדבר הזה שאין לו גיל, שחוצה מגזרים, דתות, גבולות, מה שתרצו, שגורם לנו לאבד שליטה על עצמנו, הדבר הקטן הזה. נו… אהבה.

כמה סבל יש בה באהבה? למה לסבול כל כך בכדי להשיגה? הרי בסופו של דבר אהבה היא בעצם לתת למישהו אחר להחליט עבורך להפוך אותו למרכז חייך, במקום את עצמך. כאילו אתם באים מרצונכם ובמקום לדאוג להציב את עצמכם במעלה הראשונה, אתם נותנים לאדם/אישה זרים להיות אתם. כן, כן, להיות מה שאתם אמורים להיות. המרכז בחייכם. זה עצוב, אבל זה נכון. לתת למישהו שאתם מאבדים עבורו את המח, את הראש, לפעמים כולל להכאיב לכם. אז למה לכם אהבה?

נכון, גם אני התאהבתי לא מזמן, אבל זו הייתה אהבה לא טובה לי. לא לגיל שלי ובעצם לא בגיל שלי… וכמובן הכל התרסק לי בפנים, בכרוניקה ידועה מראש של כישלון. אבל מה גורם לנו להתאהב (ולא אהבה לילדים, זה סיפור אחר, לטור אחר, מבטיח), מה גורם לנו לוותר על עצמנו?

להתאהב זה הצורך המולד שלנו כבני אדם לא להיות לבד. פשוט מאוד, אנחנו לא רק לא רוצים להיות לבד, רוצים להיות עם מישהו אחד או אחת, שהם בשבילנו כל עולמנו הצר, או נכון יותר שהפך פתאום לצר. אנחנו זקוקים לאהבה בכדי לא להרגיש לבד. זהו, זו האמת. מצטער שהיא בפנים שלכם, אבל אצלי זה תמיד לפנים, זה לא חדש לכם. אהבה טוטאלית אולי משכרת לרגע, אבל היא משקרת לזמן ארוך. אהבה היא חוסר ביטחון שמהול ברצון להיות עם מישהו/ מישהי שנראים לנו כנכונים לחלוק את הפחד הזה, של הבדידות.

אני יודע שיש כיף גדול בלהתאהב, הייתי שם. אבל תעשו לעצמכם רגע אחד של שחזור ותראו איך בדרך כלל זה נגמר. מצטער, יש כיף גדול לא פחות בלא להתאהב. לא , לא טעיתי, אבל תבדקו בעצמכם כמה פעמים התאהבתם מעל לראש וסבלתם מזה? צודק או לא? ברור שצודק. כמה פעמים התאהבתם ואחד הצדדים (לפעמים אתם ולפעמים אתכם) קם ועזב. השאיר פתאום את הצד השני עם האהבה שלו ועם הכאב שלו. ואני עוד עדין.

במחשבה שנייה לא רוצה להיות עדין. זה שווה? אני רק שואל? שעות ללא שינה, חלק מכם אפילו בכה (אף אחת לא תזכה שזה יקרה לי), דיכאון, הרגשה שאין כח לעולם הזה? לעבודה? לסובבים? אפילו למשפחה (תשאלו את אמא של דודו אהרון)? לא ברצינות אני שואל אתכם, זה שווה? ברור שלא. או בעצם ברור שכן. כי מי שחווה אהבה גדולה בחייו יודע שהייאוש נעשה יותר נח. אבל לפעמים האהבה היא שעושה את הייאוש ולא תמיד הוא נח. האכזבה בפרידה מהאהבה בעיניי גדולה יותר מהאהבה עצמה.

אגב, אחרי שתישארו לבד כי ההוא הלך "לעוד לקוח/ה" מרוצה והחליף אתכם באהבה אחרת, תגלו פתאום בסופו של דבר אחר כי נותרתם לבדכם, כי את כל "הביצים", טוב אמצא מילה אחרת בהזדמנות, שמתם בסל אחד, בסל של זה שהתאהבתם בו. הבעיה שאתם לא תלמדו מזה ובפעם הבאה תנהגו אותו הדבר, אבל בדיוק אותו הדבר, עם "האהבה" הבאה שלכם. שוב תתמכרו, תשכחו מהסביבה ושוב תתאכזבו וחוזר חלילה.

אני תמיד אומר משפט חכם ששמעתי: "אם אתם אתה רוצה לקלל מישהו, תגידו לו שהלוואי ויתאהב…". זה ברור למה. כי זו לא פחות קללה מאשר אהבה. יודעים מה? נסגור על מחלה. מחלה שאתם מכניסים את עצמכם לתוכה. מחלה שאתם יודעים מראש שיש לה תוצאות קשות על הנפש ולפעמים על הגוף (כמה קילוגרמים ירדתם משברון לב?), אבל אתם מתים להדבק בה וזה כל ההבדל. רוצים את המחלה הזו, את האהבה למרות שיודעים שאח"כ יש תופעות לוואי ואין תמיד כדורים לזה.

היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. נכון, איש לא מת מאהבה או נכון יותר כמעט, אבל למה מראש להסתכן בכך. למה מראש להתאהב עם הלב? הרי בינינו אין דבר כזה "אהבה" באמת. זה רק המח שמפריש חומר לגוף שגורם לדם לזרום מהר יותר ולכן ההרגשה של פעימות לב מואצות. אין דבר כזה "אהבה". היא לא מדידה. תשקלו לי מזה 150 גרם אם יש? ברור שאין. אין דבר כזה "פרפרים בבטן" ואם יש לכם אז מהר לרופא שיוציא לכם את זה כי בבטן אמורה להיות באזור הזה הקיבה ולא שום חיה גדולה או קטנה. הכל ביולוגי, אז למה לכם? תחשבו עם הראש ולא עם "הלב". חבל להתאהב. זה סתם כאב לב…
ואחרי שאמרתי את כל זה. אני מתגעגע להיא…

חכם סידי – עוד קצת דבש נחנק

יש בדיחה ידועה (לפחות אצל מורים זקנים כמוני) על ילד שמגיע הביתה עם תעודה מבית הספר והכל בתעודה שלילי. מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, בקיצור הבנתם, הכל. האבא מסתכל על התעודה, לא מזיז איבר בפנים, שותק ואז מוריד לו בסוף סטירה מצלצלת (רק בבדיחה, כן?). הילד לא מבין מה קרה ושואל את האבא, "למה?". האב מסתכל עליו בעצבים, רותח כולו ועונה לו בכעס: "מילא כל התעודה נכשל, אבל במוזיקה יש לך 100? איך יש לך עוד חשק בכלל לשיר אחרי תעודה כזו?".

אז אנחנו בדיוק כמו הילד הזה, אבל הפוך… וואלה תעודת המחצית שלנו, כן עוד מעט כבר עברה חצי שנה, לא יכולה הייתה להיות יותר טובה. האיראנים עשו קולות של שטיח פרסי מסוריה, ניסו להרים את הראש וחטפו מאתנו באבי אבי אביהם (נגיע עד כורש המלך הפרסי. אבל הוא היה טוב אתנו, אז נעצור באבי אבי אביהם), והבהרנו להם שכאן זה לא אירופה ועלינו אין לעבוד. הם חזרו לחורים שלהם, שיקרו משהו על כך שפגעו במטרות ישראליות במאות טילים (ממתי פרסים מדברים במאות ולא באחדות… טוב מודה בדיחה לא משהו) וישבו בשקט. מה, לא למדו מהמן הרשע? גם הוא היה פרסי בן אגגי.

בנוסף נשיא ארה"ב טראמפ (איזה מזל יש לנו שהוא נבחר. איזה? וואלה בחירה משמים) הודיע קבל עם ועולם שאנחנו זכאים להודיע בכל מקום בינלאומי שבא לנו, שירושלים היא בירתנו, גם מבחינת ארה"ב. היו גם כאן כאלה שעשו רעשי רקע מיותרים, שהגיעו מאירופה בעיקר וגם מישראל, אבל הם נעלמו ברעש החגיגיות.
לא הספקנו להתרגל לטוב הזה וארה"ב של אותו נשיא (בישראל הוא ייבחר בהליכה אם בא לו. אפילו אני אצביע טראמפ) העביר כמו שהבטיח את השגרירות האמריקאית לירושלים בירת ישראל. גם המתנגדים לזה לפני מספר חודשים, ביקשו השבוע בזחילת יחידים כרטיס לטקס. אפילו היו מוכנים לעמוד ליד הדגל, אפשר גם מאחורי, גם אם יש וילון פנוי זה הולך. העיקר להיות נוכחים ברגע ההיסטורי הזה. די, כבר לא יכולנו יותר. זה טוב מידי.

טוב מידי? מסתבר שאין סוף לטוב. הסכם הגרעין הגרוע של ארה"ב עם איראן בוטל חד צדדית על ידי ארה"ב. כאילו אי אפשר יותר טוב מזה. לא מו"מ ולא נעליים, פשוט ארה"ב הודיעה באמצעות "נציג ישראל בבית הלבן", דונאלד "הציוני" טראמפ, כי אין לאיראן זכות לאיים על מדינות ביניהן ישראל, בהסכם גרעין, שיביא לפצצת אטום. מה שנקרא "קיצץ" את ההסכם… אז נכון אובמה הנשיא האמריקקי (אין פה טעות) הכי נוראי בתולדות ישראל, עוד אמר שזה לא בסדר, אבל מי מקשיב לפג התוקף הזה? לאיש הכי לא רלוונטי בעולם. לך תשחק גולף, שם החבטות שלך פוגעות רק בכדור קטן ולא בעולם כולו. לך ואל תחזור. NO YOU CAN'T.

אז אחרי זה, שלא יהיה לנו חשק לשיר (כמו בבדיחה ההיא על הילד והתעודה, זוכרים?)? ברור שכן, ברור שיהיה לנו חשק לשיר ועוד בצורה הכי טובה. הכי טובה לא רק בישראל, הכי טובה באירופה, בעולם. כן, כן, הבהרנו לכל העולם שאנחנו לא הבובה שלהם. נטע ברזילאי זוכת האירוויזיון, לא יודעת אבל היא שרה על זה שישראל אינה TOY של אף אחד. שאנחנו כאן בפנינו עצמנו. מאז ולתמיד. ומי שזה מפריע לו, שייסע לקפריסין, שם שונאים אותנו עכשיו הכי הרבה בעולם, כי ניצחנו אותם באירוויזיון.
כן, כן יקיריי, תיהנו, תתמתחו בכסא, תחככו ידיים בהנאה. יש לכם ארץ נהדרת. לא יעזרו מחאות של ארגון הטרור של ה- BDSשונאי ישראל, שמתעסקים בניסיון נואש לפגוע בכל מה שאנחנו מייצגים ולתמוך בכל מה שארגוני הטרור עושים. לא יעזרו לכמה הזויים בארצנו הקטנטונת שאומרים שהכל יפעל נגדנו, ולמרות שהכל הולך ומשתפר פה, הם מדברים שוב ושוב על כמה רע לנו וכמה שונאים אותנו כל העולם ואשתו. ספרו את זה לנטע שזכתה בגלל "הקולות" מהבית של "אשתו" של העולם. כן, הכל דבש ועוד קצת דבש נחנק.

ברצינות. אני יודע שלא הכל דבש ויש עוד מה לתקן. לא מעט. אבל יחסית למזרח התיכון מצבנו לא טוב, הוא מצוין. גם יחסית לאירופה מצבנו טוב. רגע, אם נרצה לדייק אפשר להגיד שמצבה של אירופה יחסית לישראל הוא בסדר. יש להם עוד קצת להשתפר ובעיקר לדאוג מה עושים עם ההגירה שמכלה להם כל חלקה טובה. לא נורא, נשלח להם דיסק של שירי אירוויזיון ישראליים שזכו… בטוח יהיה להם רגע אחד של נחת. כפרה עליכם, נראה אתכם בשנה הבאה בירושלים…
ורגע אם אפשר לסובב עוד קצת את הסכין בגב שונאי ישראל (מה קרה, רק להם מותר?) אז אגיד את הדבר הכי חשוב… מי שלא רצה להזכיר את ירושלים בירת ישראל בשידור באירוויזיון, יקבל את השידור מירושלים בירת ישראל…

פג תוקף / משה סידי – חכם סידי…

לא יודע את התשובה, באמת לא יודע. ואני אחד כזה שהוא לא יודע הוא בודק. הפעם לא בא לי, מיד תבינו למה. אבל דבר אחד ברור, ככל שאנחנו נהיים מבוגרים יותר ואם תרצו בעדינות אז "מתבגרים" יותר, אנחנו הופכים לביקורתיים יותר. ככל שאנחנו מתרחקים מהגיל שהיופי הוא הסממן הבולט, אנחנו מחפשים יותר את ה…יופי. האמת יש לי תשובה, אבל אפילו אני לא מאמין בה, לא מאמין שאנשים כל כך שטחיים. כל כך שטחיים שהם איבדו כבר את הפרצופים שלהם בעיניי. אבל אני כמו בכל טור פה, אוציא את האמת המכוערת. כן, היא מכוערת. אם כבר מדברים על יפה או לא…

יש משהו עצוב בזה. אנשים שעוברים את הארבעים מגיעים לחמישים ונושקים ל-60, מתעלמים מהמראה שמוצבת להם בבית או נכון יותר מוצבת להם כמו "עצם בגרון". מבחינתם הם רואים רק את האחרים, את הגיבנת של אחרים כמובן. אתן לכם דוגמא. חבר טוב שלי (נניח לא נגיד את שמו… אבל נרמוז שהוא כותב פה בעמוד הזה לא מעט), קיבל טלפון של מישהי. הוא התקשר והיא אמרה לו שחשוב לה לדעת אם הוא עושה כושר, אם הוא שומר על עצמו ואם הוא והוא והוא… והכל חיצוני. החבר הזה (שלא נגיד את שמו. אבל נרמוז שיש לו תמונה פה), שאל אותה שאלה פשוטה? את לא חושבת שגם את עוד מעט פג תוקף? היא ניתקה. טוב שכך. היו לי, סליחה לו, עוד כמה דברים לא מחמיאים. בהמשך תקראו אותם. אל חשש.

סליחה על מילים הקשות, אבל זו ההרגשה שלי. ההרגשה היא שאנשים שבעצמם כבר לא נראים כמו התמונה בתיכון, עדיין חיים בסרט ומחפשים מישהו או מישהי שנראים כמו בסרט שראו בתיכון. אז חבל כי סרט נגמר מתישהו. אח"כ קמים  מהאולם ויוצאים לחיים האמיתיים. קחו דוגמא. כן אני בגילי (50 נראה 49) לא עושה חשבון. אז בבקשה. יש קבוצה שנקראת "גימלים", שבה יש הרבה אנשים גרושים שמחפשים להתחבר ולהכיר. זה נהדר בעיניי. נהדר? חכו רגע. אחד מחבריי הטובים (עוד פעם אחד מחבריי הטובים? הרי ברור לכם שזה אני) רצה להצטרף. התשובה שקיבלתי ממישהו שמקורב לעניינים: "יש רשימת המתנה גדולה". זה מה שאנחנו אנשים בהמתנה? כנראה כן. זו התרבות. עוד עוברי אורח בחיינו. תסתכלו על ההורים שלכם ותעריצו אותם. הם חיו בחברה שונה לגמרי. בן זוג לכל החיים. כי הם התייחסו לבן הזוג כאל עצמם. היום זה לדאוג רק לעצמנו. מצטער, זו האמת. הלאה. לא אתן לכם לנשום. תקבלו את האמת. כמו תמיד ותמיד לפנים… וזו לא עוגת קצפת שתוכלו ללקק… זו אמת כואבת. "מדממת".

כשהיינו צעירים חשבנו על בן/בת זוג לחיים מישהו שאולי נראה בסדר או טוב, אבל חשוב היה לנו לבנות איתו חיים. שיהיה לה/לו אופי. אבל עכשיו אנחנו לא מחפשים לא אופי ולא נעליים. רק נעליים עם עקב שמתחברות לפנים וגוף יפה. הלו, מה קרה לנו? שלא תתבלבלו, אני בהחלט מבין שכל אחד רוצה בן/בת זוג שיראו טוב. או טוב בעיניהם. אבל כאן זה נגמר? זה העיקר?

מה שיותר מטריד הוא שפתאום בן/בת הזוג שלך שאיתו אתם כבר שנים, לא נראה לכם כמו פעם (לא אתם נראים כמו פעם. לכו למראה ותראו…), שהוא פתאום לא מספיק יפה, לא מספיק מושך ובלה בלה בלה (וגם הבלה בלה בלה קשור ליופי בדרך כלל). האם שכחתם שאנשים אלה היו אתכם שנים? סבלו אתכם ואותכם את החולי שלכם, את העצבים שלכם, את הסירחון שלכם? (ושוב מצטער על הבוטות. או בעצם לא מצטער), שלא להגיד שהביאו אתכם ילדים לעולם. נהיינו תרבות של התייוונות.

כן, כן התייוונות. היוונים הקדמונים העריצו את היופי והספורט. ומה אנחנו בישראל 2018 מעריצים? בדיוק. את גיבורי התרבות שלנו היפים והחזקים. למה מי זו פרופסור עדה יונת? כלת פרס נובל (הפרס לא נובל, ההפך). היא תלך ברחוב וכל העולם יתעלם ממנה. היא תהיה עוד זקנה חסרת ערך. אבל תארו לכם את עומר אדם (ואין לי כלום נגדו. באמת שלא. לא חובב את השירים, אבל באמת זה רק לשם השוואה. תכניסו את מי שאתם רוצים במקום עומר אדם מצידי), הולך ברחוב. הרי לא יוכל ללכת יותר מ-5 מטרים בלי לעצור 50 פעם. זה אנחנו.

אז אם חשבתם שזו רק נחלת הילדים, אז אתם טועים ומטעים. היום הכל חיצוני. מהיר. כמו "אוכל מהיר", אז גם הקשרים הם כאלה. ולא נכנסתי לפייסבוק, אינסטגרם, ווטאצפ שמנהלים את חיינו וחיי הזוגיות (זה בטור הבא). בעצם הורסים אותם עוד. בקיצור. המצב לא טוב ויהיה יותר גרוע.

ואם נחזור רגע לאותו חבר שלא נגיד את שמו (נרמוז רק שזה אני), הרי שהוא היה אולי מעט בוטה יותר ואם לא הייתה מנתקת לו את השיחה ההיא, אני (אפעס סליחה, הוא) הייתי מוסיף לאותה גברת שהיא עוד מעט "יורדת מהמדף". אבל אולי אני בעצם רציתי להגיד  לה שאני נגד "סופרמרקט" של אנשים, שכל מה שהם עושים זה להתעסק במוצר ולא במה שהוא כולל. כי אתם יודעים, בסופו של דבר אחרי שמורידים את כל המסכות נשארת האמת. וככל שאנחנו מתבגרים האמת הזו… מכוערת.

לא כולנו מטרידנים / חכם סידי

ברור לי שאקבל פה חצים על גבי חצים של טוקבקים וחלקם יהיו לא פשוטים לעיכול. אבל ממתי זה הפריע לי? ממתי עשיתי לזה חשבון? רשימת האנשים שיש לה מה להגיד עליי (ובדרך כלל על אחרים) מתחילה אי שם בגירושים הראשונים, עוברים דרך מי שבטעות  (שלי) זכתה לכינוי אשתי השנייה, ונגמרים באיזו מישהי שלא החזרתי לה טלפון ועל הדרך עוד כמה וכמה אנשים כולל כאלה שקוראים עכשיו את הטורלא מתגאה בזה, אבל תמיד אמרתי שאני מעדיף להיות בצד המרוכל ולא המרכל.

הנושא הזה, שחשבתי 100 פעם אם לגעת בו, הוא נפיץ, דליק ואפילו מפחיד. אבל די, הגיע הזמן שמישהו יהיה קול לאלפי, עשרות אלפי ואולי מאות אלפי גברים. מי מתנדב? נכון, אני כרגיל. אולי תשתוק כבר (זה אני אומר לעצמי…), אבל זה חזק ממני. יאללה נקפוץ למים העמוקים.

ברור לי שיהיו הרבה שיסכימו איתי אבל בגלל קוד השתיקה הזה שהפך להיות "קוד של פחד" בין הגברים, איש לא יפצה פה. אבל אתם יכולים להנהן בשקט או להסכים בלב. לא יעלה על הדעת שכל מילה של גבר לאישה, שכוללת מחמאה, תהפוך להטרדה מינית. די, שמעתי משפט מעולה שאמרה אישה: "יש מלא 'גופות' של גברים שמוטלות לצידה מהחשש הזה להיתפס כמטרידנים".

פעם אחת ראיתי מישהי מאוד יפה בעיניי, ואבוי העזתי ואמרתי לה שהיא נראית יפה בעיניי. רציתי להעביר לה מסר יפה, נקי, שהיא מצאה חן בעיניי ואני רוצה שנמשיך לדבר. היא ענתה לי ואני נשבע שלא נגעתי: "באיזו זכות אתה אומר לי את זה". מה? מה? מה? התפלצתי. מה רע בלהגיד למישהי כמה היא יפה. מה, זה הופך אותי למטרידן?

בואו בנות בחייאת, בואו נדבר דוגרי רגע. מה באמת, אתן לא רוצות להכיר גבר? מה אתן באמת חושבות שאתן תלכו לסופר וייפול לכן קרם הידיים והוא ירים ותסכלו בעיניים ותלכו ביחד משם לנצח? נו באמת. הבאתן אותנו למצב שאנחנו מעדיפים לשתוק (שלא כמו במקרה הזה שלי בטור) בכדי חס ושלום לא להסתבך. תגידו לי, נניח אני רואה מישהי יפה בעבודה. איך אפנה אליה? מה אגיד לה? כל מילה נתפסת כבר כהטרדה, אז כמעט כולנו הגברים מעדיפים לשתוק וקיבינימט הזוגיות ומחכים לאיזה חבר שיכיר לנו מישהי.

אח"כ אתן לא מבינות למה אתן לבד. למה אתן לא מחוזרות. אנחנו מ פ ח ד י ם! נוצר מצב שאפילו להגיד למישהי בוקר טוב במקום העבודה עוד יתפרש ב"אמרת לי את הבוקר טוב עם מבט מטרידני בעיניים". כן אח"כ אתן לא מבינות למה הבחור ההוא שאולי מצא חן בעיניכם, מעדיף להישמר ולא להתקרב. כן הוא רצה, אבל לא, העדיף לא להסתבך.

ואל תתחילו איתי עכשיו. אני נגד מטרידנים. נגד אנשים שהופכים את החיזור העדין לגס, נגד מטרידנים מכל סוג. אני כשאומרות  לי את המילה "לא", אני יודע למה אתן מתכוונות. אני אומר תודה ושלום. אבל לא יכול להיות שכל גבר יהפוך להיות מטרידן בפוטנציה. מי שמטרידים לא צריכים אישורים, הם תמיד יטרידו. אחד כזה צריך להרחיק מכן וגם מאתנו הגברים, כי הם עושים לנו נזק. אבל באמת, נשבע בכל הקודשים שחלק מאתנו סתם מדברים אתכן כי רוצים למצוא מישהי.

אני בורר את המילים, אבל התחושה מעיקה. נוצר מצב אבסורדי יותר, שכל גבר שמעז להגיד משהו בעניין הזה, נניח כמוני ברגע זה, הופך להיות כאילו מגן על מטרידנים או רחמנא ליצלן מטרידן בעצמו. אז זה רחוק מזה. מותר להגיד דעה הפוכה בנושא הזה. בטח ובטח שאתה בא ממקום נקי. הרי נועדנו להיות גבר ואישה (וכן מי שרוצה להיות עם אותו המין זה גם בסדר, זו רק הייתה דוגמא, אין לי כח להסתבך עם זה גם עכשיו…).

ישבתי פעם ליד קבוצה של בנות במקום שעבדנו בו יחד. הן דיברו בצורה כזו שאני אפילו התייבשתי והתביישתי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי להן שאם אני כגבר הייתי אומר חצי מזה, שליש, רבע, הייתה פה כבר משטרה בצד מחכה לי. הן ענו לי שמה שמותר להן להגיד בין נשים לא מותר לגבר להגיד את זה. שמעתי ולא האמנתי. אז בעצם למילים אין משמעות אלא לזהות האומר אותם? אחת מהן אמרה לי בצורה חד משמעית. – כן. הכן הזה הבהיר לי שלא משנה מה אגיד ומתי, ברגע שגבר אומר משהו מופעלות באופן אוטומטי מערכות הגנה שקשורות איפשהו להלך הרוח בחברה, ומיד הוא נחשב לכל הדברים הכי גרועים בחברה.

אני מבין שנשים מגיל צעיר מקבלות הערות של "החפצה", כמו שריקות, מילים שנזרקות מאנשים רחוקים ולפעמים גם קרובים ועוד כאלה. זה אני מסכים, גבר לא יבין. לכן כל הערה של גבר מכניסה אתכן לכוננות ספיגה. אבל לא כולנו רואים בכן חפץ. חלקנו רואים בכן יהלום. תורידו את השכפ"ץ, תשימו אותו לידכן אבל אל תלבשו אותו כל הזמן

לסיכום, אחרי שחצי מכן בטח כבר קילל אותי ואת מי שהביאה אותי (שזו אישה אגב), יש לי רק בקשה אחת. תרפו תשחררו. קודם תשמעו אח"כ תחליטו אם זו הטרדה. לפעמים אולי אפילו שווה לשמוע, לכו תדעו אולי זה האיש שחיכתם לו בסופר, רק שהוא הגיע למקום אחר, בזמן אחר.

רק בכם!

תשמעו סיפור. לפני משהו כמו שבוע, עשרה ימים, אל תתפסו אותי במילה, יצאתי לבלות. לבשתי באמת את מה שנקרא "מיטב מחלצותיי", יענו מכנס כחול יפיפייה וחולצה תואמת, משהו מהז'ורנאלים. נראיתי מיליון דולר או אם תרצו ביורו, גם בשקלים הולך… נתתי מבט אחרון במראה, אמרתי שיחסית לגיל מי שמסתכל עליי מהמראה נראה לא רע, אפילו טוב ויצאתי לבלות.

הגעתי למועדון אי שם בתל אביב והייתה שם מישהי שמצאה חן בעיניי. מה זה מצאה, כבר פנטזתי איך אני והיא הולכים יד ביד אל האושר, האופק, וזה היה נכון. או לפחות חמישים אחוז נכון. אני רציתי, היא לא, שזה חמישים אחוז… הייתי צוחק עכשיו אם זה לא היה עצוב. לא משנה. נמשיך? נמשיך.

ניסיתי לדבר איתה ברעש הנוראי שהיה במקום ומה שיצא לי זה שהיא מצאה חן בעיניי, ושעוד רגע אקח טיפות עיניים מהצריבה מרוב שאני מסתכל עליה (היו לי משפטים טובים מזה בעבר. נשבע), או משהו כזה. היא לא ענתה. שזה במילים עדינות התעלמה. עשיתי פרצוף של ג'יימס בונד (נשבע לכם יש פרצוף כזה. של גבר גברי) ואמרתי לה, שהיא יכולה להיות קצת יותר נחמדה. היא ענתה לי בלי למצמץ פעם אחת יותר מידי: "אני לא נחמדה". בום. לנפש דרך הפנים החשופות.

באותו הרגע רציתי שהאדמה תבלע אותי. או הפרקט או הרצפה העקומה באותו מועדון. מלמלתי לעצמי כמה מילים על כך שהיא עוד מעט "פג תוקף", אבל הלכתי משם עם הזנב בין הרגליים או סתם בהתגנבות יחידים. כמובן שמאותו הרגע עד סוף הערב הרגשתי רע בואכה חר…א. ניסיתי לנתח את המצב כמו חיה פצועה שיושבת מול הטרף שלה, שהרגע הבריח אותה תוך כדי פציעתה (כמה גברים עכשיו חוטפים פלאשבק מהסיפור? המונים. וכמה נשים אומרות שהן עשו אותו דבר, גם אם אגב רצו מאוד לדבר ובסוף עוד הלכו הביתה לבד, "המוניות". בהזדמנות אתייחס לזה בטור אחר כי זו תופעה לא ברורה.). לא הבנתי למה. כשהגעתי הביתה השאלה למה הפכה לשאלה הרבה יותר מורכבת. למה אנחנו מחפשים את האושר שלנו אצל אחרים?

ובאמת למה? נכון אף אחד לא רוצה להיות לבד, או להרגיש לבד, גם אם אתם לא לבד (כן, כן תהנהנו בראש חלק מכם שהם לא לבד, אבל לבדם). כולם רוצים להיות מאושרים דרך מישהו אחר. שמישהו אחר יהיה במחיצתם ואז הם מסודרים מבחינת האושר. למה זה ככה? אולי כי אנחנו חיה חברתית, אולי כי ככה חונכנו? שהאושר תלוי במציאת בן/בת זוג. ואולי ואולי. אז זהו שזה לא. ולהלן יש לי חדשות בשבילכם. הסכיתו שמעו וקראו. או בסדר אחר.

"איזהו עשיר השמח בחלקו". את זה אמרו חז"ל באיזו מסכת, לאנשים שלובשים איזו מסיכה. נשבע לכם (טוב לא בדיוק נשבע, אבל תודו שיש בזה משהו). ככל הנראה מי שאמר את זה היה בן זומא לא קטן. הוא הבין את החיים. הבין שהלבד שלו שגרם לו לעצב, והבין שזה בדיוק המקום למנף את עצמו והעניק לאומה ולמדוכאה את המשפט האלמותי הזה. הוא הבין שהוא סובל ממחסור באושר בגלל מישהי יפה מתקופת המקרא… וזה בזבוז זמן אמיתי. לכן אמר את מה שאמר. צודק. באבו אבוה צודק. האושר תלוי בנו ורק בנו.

כן, כן. אפשר ליהנות מהשקט הזה שאתם לא עם מישהי או את עם מישהו. שקט שאף אחד לא אומר לך מה לעשות, מתי לעשות וכמה לעשות. בקיצור, להפעיל אתכם בהוראות הפעלה שהוא או היא יצרו עבורכם. או שאפשר ליהנות מסתם רגליים על השולחן לקחת נשימה ארוכה, להכין לך איזה סנדביץ' (שזה מאכל הגורמה של אנשים רווקים/גרושים. בעיקר גברים. אני מתמחה בזה, כי לבשל אין מצב שזה יקרה לעצמי. עוד פעם תלוי באחרות אהה? ), אפשר לישון באלכסון, להחליט מתי אתה הולך, מתי אתא בא, אף אחד לא לוקח לך את הראש. אושרררר. אתם מוזמנים להוסיף לרשימה את האושר שלכם. אבל שלכם. לא של אחרים.

לא , אל תתבלבלו אני לא נגד אושר ביחד. לא נגד זוגיות. אני בעד (עובדה ניסיתי פעמיים…), אבל לא תמיד זה הולך ולא תמיד זה צריך ללכת. אתם לא יכולים לקום בבוקר ולהגיד לעצמכם (והאנשים שהם לבדם מדברים עם עצמם, אפילו בקול רם. לפעמים אפילו עונים לעצמם…) שאתם לא מאושרים כי אין לכם מישהי או מישהו. אסור לכם לעשות את זה. כי אח"כ אנחנו מסתובבים כל הזמן עם הרגשה של "מרמרה" ואנשים לא אוהבים אנשים עם פרצוף מלפפון (סטייל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בטקס המשואות האחרון) ואז הם מתרחקים מאיתנו. זה כבר מביא למצב של הביצה והתרנגולת, אבל ביצה לחוד ותרנגולת לחוד (יענו, לבד. שזה מרכז הסיפור פה).

לחפש את האושר זה נהדר, אבל לא צריך לחפש אותו אצל אחרים. יודעים מה חוזר בי. לא חייבים לחפש את האושר. אפשר להפוך את מה שיש לכם לאושר שלכם (וואלה עכשיו קלטתי את מה שההוא בן זומא, או שם דומה אחר אמר במשפט על העשיר והשמח בחלקו). לא יתכן שמישהי שעוד רגע "תרד מהמדף" וסליחה עם הבוטות, תהפוך לכם/ לי (טוב רק לי. כי לי יש את האומץ להגיד את האמת כרגיל) את הרגע לפיאסקו (מילה שלאחרונה הטיחה בי מישהי כשזרקה אותי ואת יחסינו לכל הרוחות). אפשר פשוט להסתובב להפנות את הגב…. לחייך אליה ולצעוד לאושר שלי…

חכם סידי – לבד

הבעיה שלי שתמיד אמרתי את האמת. בלי פילטרים, שונא פילטרים. זו בעיה שתמיד חזרה אליי ועליי ולא פעם שילמתי מחיר לא פשוט על כך. מה לעשות, זה אני ובגיל 50 כנראה כבר לא אשתנה, למרות שאני מנסה לא פעם. אבל מה לעשות 50 זה חתיכת מספר.

הפעם (שוב) אשים על מזבח הטור הזה, הכל כך אישי שלי, את עצמי. אקריב את עצמי לעולה תקשורתית, לידי הציבור, שיחטט בעניין שאולי הוא הכי בדמי, הלבד של האדם הגרוש.
לצערי, לשמחתי, כבר לא יודע מה יותר, הייתי נשוי פעמיים. זה לא צלח לי. יש לי חלק אני מניח בזה. הכי קל אם אאשים את מי שהייתי נשוי להן, אבל זה לא להתמודד, זה להמשיך להיות בתפקיד הנגזל. המסכן. אני לא. לא ידעתי לאן אני הולך כשפרקתי את החבילות, או פרקו לי את החבילות (איזה מילה נוראית לפרק את החבילות. משפחה זה לא חבילה. זה אנשים, בעיקר ילדים) אבל יש לזה מחיר לא פשוט. הבדידות. לפעמים התבודדות. לפעמים מרצון לפעמים מחוסר רצון. אבל היא מרגישה לא פעם נצחית.

אני לא יודע מה אני יותר לפעמים, בודד או מתבודד. אבל אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מידי נמצא במקום של הלבד. על הלבד הזה שאני חולק עם לא מעט אנשים בסטטוס שלי, קרי גרושים, רציתי לדבר. מאחר ולי יש את הפריבילגיה לעשות את זה בעזרת הכתיבה פה, אשמש שופר וקול לבני מיני (הגרושים). גם אם זה אומר שאת "הניתוח" הזה אני אעשה על עצמי. כנראה צריך אופי חזק בכדי לעמוד אחר כך מול המבטים של המלחששים בגב (שזה סוג של אנשים שאין להם את האומץ להגיד לך משהו בפניך ויחכו שתסתובב להיות גיבורי ריכול על חשבונך).

לעניינינו. אשים את זה מיד על השולחן. הלבד של גבר גרוש לא דומה אפילו במעט, בקמצוץ, אפילו באחוז אחד ללבד של אישה גרושה. גבר שמתגרש ברוב רובם המוחץ של המקרים, יישאר לבד. ינותק חד צדדית בלי זמן הסתגלות. האישה תזכה כמעט תמיד, שוב כמעט תמיד, גם בחסות בית המשפט בילדים, הם יגורו איתה ואתה תהיה אורח לילדך. מידי פעם תיקח אותם לכמה שעות, או שישנו אצלך על בסיס פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה והם שוב יחזרו אל הבית שלהם. תמיד יש את הבית שלנו והבית של אבא. עצוב אבל זה המצב. זה אם לאבא נשאר כסף ל"בית של אבא".

נשים רוב הזמן לא יהיו זקוקות לחברה, כי הן עם הילדים שלך ושלה. כן, גם שלך. הבית שלהם תמיד מלא ברעש הילדים. הן מתעסקות בזה כי ככה הוחלט. אתה תיצור קשר עם הילדים בטלפון ויהיה לך מזל אם יהיו פנויים אם הם גדולים. אם הם קטנים אז כמה מזל יש לך וכמה זמן שיחה אפשר לפתח עם הילד שלך או הילדה שלך הקטנים בטלפון. אח"כ אתה מנתק, או מחזיר את הילדים הביתה אם היו אצלך, וחוזר לבדידות.

ניסיתי למלא את חיי בנשים אחרות. למעט מקרה אחד שבו (וכן שיתפתי אתכם) הלכתי שבי אחרי בחורה צעירה (ויפיפייה) שהצליחה למלא מעט את חיי, חזרתי שוב אל עצמי. לא חסרות לי נשים ולא יחסרו לי. אבל לא פעם אני בוחר להתבודד. להיות לבד. הסיבה, אני לא מוצא נחמה במשהו רגעי. אני גם זוכר שאחרי הרגשת העילאיות תבוא הרגשה של ריקנות. אז למה להגיע לריקנות מראש?

הרגעים האלה שאתה מחזיר את הילדים, או את הילד כמו במקרה שלי, הביתה, זה רגע שבו מאבד עוד שנה מחייך. אתה רוצה לעצור ולהגיד לו שיישאר איתך, אבל הרי נקבעו לך ימים בבית משפט. נקבעו שעות. אוי ואבוי אם לא תעמוד בזה. ואתה אומר לעצמך שזה הילד שלך. אבל זה לא מעניין איש. יש הסכם גירושין, זה המותר והאסור שלך. הוא שם כתוב במילים. שם עובר גבול החיבוק שלך מהילדים שלך.

לא פעם תאלץ לא לראות את הילד. כי אם חס וחלילה אם יש לך משהו בלתי צפוי, הרי שאיבדת ביקור. הרי אתה לא גר בבית, הרי אתה לא יכול להודיע לאשתך, אני אאחר, כי היא לא אשתך והיא הפכה להיות שומר הסף של שעות הביקור שלך. מעין סוהר שמפקיד על סיבובי מחוגי השעון בזמן שאתה עם היקר מכל. היא שם להגיד לך, לפעמים בצורה הכי חותכת, שתם הביקור. מי שנמצא במצבי עכשיו מהנהן בראש או נכון יותר מאשש את זה בלב. לפעמים הלב הכבד.

לא ממקום של לבקש רחמים נכתב הטור. אלא ממקום של להציב מראה לאלה שלא פעם מבקרים אנשים כמוני, שבחרו או אולצו להתגרש. אלה שמבקרים איך אנו חיים ובלה ובלה ועוד קצת בלה על חשבוננו. ואולי הטור הזה הוא אות אזהרה גם לאלה שחושבים שהנה אני כבר בחוץ ויאללה בלאגן. בחוץ אגב בסופו של דבר הכל אותו דבר. זו אבל בעיה קטנה. הבעיה הגדולה היא מה בפנים. מה בנפש. מה קורה כשאני/אתה שמיד נישאר לבדנו בלי הילדים נרגיש בפנים, עמוק בפנים. ובשיחות עם עצמנו אנחנו לא פעם תוהים האם המחיר הזה היה כדאי? התשובה לא תמיד, חד משמעית. השקט לפעמים עונה לנו.

אולי הגיע הזמן שכשמדברים על שוויון בין המינים, שזה יגיע גם לעניין הזה. של ילדים שיגורו עם האבא והאם תהיה זו שתבוא לבקר ותחלוק שעות וימים בלי קול הילדים ברקע, ותבין מהי הבדידות הזו עליה אני מדבר. אז, אני כמעט בטוח שתהיה פחות עבודה לדיינים במדרגות הרבנות.

מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים?

מה בחייאת, משה רבנו כאילו אמר לאשתו, יא "חביבתי" מחר אנחנו חותכים ממצרים בלילה, תתכונני. אז היא אמרה לו, "מושון, אם ככה אני הופכת את הבית, מנקה אותו, עושה צחצוח של הלייף ואז נצא?". טוב, כמובן שאני הוזה וכמובן שזה סיפור אמיתי שהרגע המצאתי… אבל בכל הקדושים תגידו לי מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים, שמאז בכל פעם שעומדים לחגוג את הסדר, חייבים לנקות את הבית כאילו אין מחר.

מי? מי זו, או זה? למרות שזה בדרך כלל זו (תגידו שוביניסט. נו תגידו. אז אמרתם. למה זה גברים שחולים בניקיון הזה?), שהדביקו אותנו ב"חיידק" הלא ברור הזה לקראת הפסח. יצאנו ממצרים מעבדות והנה מה קורה, שוב חוזרים לעבדות בשבוע הזה? מה זה? מנקים את הבית כאילו מדובר בהזדהות של עבדות עם יוצאי מצרים. לא ברור לי. אם זו הזדהות אז תלכו לנו מהבית ותחזרו עוד 40 שנה. אם כבר אז כבר. מה לא?

תשמעו סיפור. קבעתי פעם עם מישהי שמאוד רציתי לצאת לסרט. היא הסכימה אחרי שכבר לא היה לה נעים לראות אותי מתחנן (טאקטיקה ידועה של הגבר הנזקק… הפוך על הפוך). הפעלתי 900 קשרים להשיג כרטיסים (פעם לא הזמינו באינטרנט כמו היום יא מפונקים. היו צריכים לעמוד שבועיים לפני בתור לקופה.) לסרט. אמרתי לה "תשמעי יש לי זוג כרטיסים לסרט". סרט שהיא מאוד רצתה לראות. אבל אז היא שלפה לי את המשפט שלא הבנתי מאיפה הגיע: "אני לא יכולה, אני מנקה לפסח". למה? לפסח? למה פסח זה חג של המלוכלכים? למה את בכל השנה לא מנקה ורק בפסח עושה את זה? אגב כרטיסים, נתתי לה כרטיס אחד כרטיס לכיוון אחד. שתלך והעיקר לא תחזור.

נער הייתי וגם זקנתי. הייתי נשוי ואשתי הראשונה (כן אתם יודעים שזה פתיח גם לשנייה. כנראה היו צריכות לעשות סדר בנישואין ולא בדירה, אבל זה סיפור אחר) הייתה קמה באישון לילה, כאחרונת הגנבים ומנקה את הבית. היא ירשה את זה מאמא שלה, שהייתה חמתי (הבנתי למה קוראים לזה חמתי. הייתי רואה אותה הייתה עולה חמתי..). לילה אחד היא העירה אותי (באמצע חלום על מישהי). חשבתי פרצה שרפה. או לפחות הגיעו גנבים וחטפו אותה. שאלתי אותה מה קרה? אמרה לי אני צריכה עזרה לניקיון לפסח. אמרתי לה מה השעה? אמרה לי 2 לפנות בוקר. שאלתי למה אני? ענתה כי היא עייפה ורוצה לישון. עניתי לה, זה בסדר תמשיכי לעבוד, אני אשן גם עבורך. ואת יכולה על הדרך גם לחלום שאני אעזור לך. מבחינתי נקי זה כל מצב.

לדעתי הניקיון הזה הבלתי מוסבר בכלל לא קשור לחג. ההפך הוא קשור לאסון. מי שמנקה כל כך צריך כנראה לבדוק למה היא עושה את זה? איזה צורך נפשי גרם לה לזה? כשמישהו מנקה וממרק כל הזמן הוא מנקה וממרק לעצמו את הנפש (תשאלו כל פסיכולוג. לא פסיכולוגית, היא בוודאי מנקה בעצמה). אבל למה זה צריך לכלול גם את הנפש של בעלה/בן זוגה וכ"ו. רוצות לנקות את הנפש שלכן? לכו על זה, רק תעזבו את הראש שלנו. גם ככה אנחנו סובלים מהניסויים (לא אין טעות. נישואין זה המקום היחיד שעוד מבצעים בו ניסויים בבני אדם). לנו זה נקי. לנו זה מספיק. גם אם זה מלוכלך. אתן רוצות לנקות? אז תניחו לנו. תנקו את עצמכן לדעת.

ולמה דווקא בפסח? למה נניח לא בצום גדליה? או במוצאי יום העצמאות? או אני לא יודע מתי. למה נתפסתם בפסח? למה? עד שיש חופש של שבוע, צריך להרוס אותו שבוע לפני? כאילו אתם רואים שאנחנו חס וחלילה הולכים לנוח שבוע, אז חשוב לכן שנסבול שבוע לפני? מה זה הדבר הזה? מה זה איזה קוד של נשים בכל הארץ? שומעות את מילת המפתח המוסכמת – פסח ורצות לחנות לכלי ניקוי? לא ברור לי. נפלאות דרכי הגברת.

מעבר לכך. ראיתם פעם איך מנקים לפסח? ראיתם את הטירוף בעיניים שלהן אוחזות אמצעי הניקיון? ראיתם? אם לא ראיתם, לא ראיתם טירוף, בימי חייכם. הן מוציאות את כל הבית, מרוקנות את הארונות המגירות הכל. מה קורה אז? בדיוק. הבית נראה מבולגן ואז יש סיבה… נכון, לנקות. הבנתם? יוצרים בעיה, יוצרים כאוס ואז אומרים, צריך לנקות. פעם כשהייתי נשוי (טפו טפו רחוק מאיתנו) התעוררתי ולצידי שכב השכן (לא אני לא בקטע), שאלתי אותו למה אני צריך לסבול גם אותו. הוא ענה שברח מהבית כי אשתו חיפשה סמרטוט לנקות את הרצפה ואם לא היה נמלט היא הייתה מנגבת איתו. (הבנתם? הוא סמרטוט כאילו?).

אני באמת לא מבין מה עשה משה רבנו והחברה שיצאו ממצרים שגרם לנשים מסוימות (מה אעשה נשים. אתן לחוצות על ניקיונות, בואו נודה) להבין שיציאת מצרים זה אות לנקות הפירמידות. וואלה לא יודע. אבל דבר אחד אני כן מבין. ברור שיהיו כאלה שירצו לנקות את הבית עם מגב ועם מטאטא… ולמי יש תמיד מטאטא בסיפורים? בדיוק…

מי אמר מכשפות? חג שמח ובעיקר מלוכלך.

זה לא עניינך דודה

בגילי המופלג הם כבר לא שואלים אותי, נכון פה ושם הם עוד מנסים. אבל מצד שני הם יודעים שאני עונה, אז הם הפסיקו. למזלם… כן אני מדבר על כל קרובי המשפחה, שבדרך כלל הם מיותרים, שנקרא להם בשם "דודה" או "דוד" (למרות שזה בדרך כלל דודה, או בסגנון, אבל אין לי כח להסתבך גם עם ארגוני הנשים. יש לי מספיק גם ככה על הראש), שכל תפקידם כך נראה בעולם הזה, הוא להציק ולשאול את הפנויים והפנויות שבנינו, או הגרושים והגרושות שבנינו, למה אנחנו עוד לבד? כאילו ראו יבלת ואמרו לעצמם: "איזה כיף הנה יבלת, בואו נקפוץ להם עליה ונכאיב קצת".

אנחנו לבד כי ככה. כי אנחנו לבד. עכשיו מה את רוצה "דודה"? קודם כל זה לא עניינך, אח"כ זה לא עניינך ובסוף, זה בטח ובטח לא עניינך. עכשיו תתקדמי ותחנקי מהחרוסת ברשותך, או מכל משהו אחר שאת מכניסה לפה (ואת יכולה לבחור מאיזה מאכל להיחנק). באיזו חוצפה יש לאנשים האלה לשאול אותנו, מה אנחנו עושים עם חיינו? אז אם זה כך, הרי שהגיע הזמן להשיב מלחמה.

קודם כל נעשה סדר, הפעם תרתי משמע (כאילו סדר פסח וכזה? הבנתם. משחק מילים, לא משהו. טוב ניסיתי. לא משנה הלאה.) כמה פעמים שואלים/שאלו אותנו אנחנו אלה שאינם בזוגיות או לא נשואים את השאלה הזו של בני זוג. לצערי ככל שאנחנו קצת פחות צעירים לטעמה של "הדודה" השאלה מתחדדת ונוקבת יותר, תוך שהיא משתמשת במקצועיות מדהימה של רכילאית דרגה 5. כאילו בעצם השאלה "הדודה" בעצם דואגת לנו. "למה אתם לבד"? היא תקשה ולא תרפה כמו אנקונדה שהרגע גילתה טרף קל. אז אם יש להם את "הגוואווס" (תעשו גוגל לספרדית. זה יוצא ביצים), לשאול אותנו ישירות למה שלא נענה להם? הרי אם אנחנו לא נענה, הם ישבו אחר כך על קרוב משפחה מדרגה ראשונה, קרי אמא או אבא, תוך שהם כאילו עוזרים ברחיצת הכלים, או ההגשה, בכדי לשאול את השאלה שבעצם מעניינת אותם לא אותנו. או אם נדייק בפנים עמוק מכאיבה לנו.

אנחנו בדרך כלל לא יודעים מה לענות בשאלה, מקשקשים כמה מילים לא מובנות אפילו לנו, מחייכים ומקווים שהאדמה תבלע אותנו, או עדיף את "הדודה". שם אולי היא תקבל תשובה. אבל זה לא קורה, אנחנו נשארים עם המבוכה, במיוחד שה"דודה" הלא נחמדה בסיום אותה שאלה מחבקת את הילדים של האח/אחות שלנו או קרוב משפחה אחר, או עוברת לשאלה לא קשורה לבן בת הזוג של מישהו שהגיע לא לבד, או נשוי, באותו השולחן, ובזה נעצה סופית את הסכין. כולל סיבוב חד.
אז די. הגיע הזמן לענות. הגיע הזמן לא לשאול את עצמנו למה באנו. לשאול אותה למה היא באה? לשאול אותה (טוב או אותו. אם זה דוד) למה היא רעה, האם היא מפרנסת מזה, או שזה סתם תחביב שסיגלה לעצמה. אחד אוסף נניח בובות והיא אוספת אויבים. הגיע הזמן שנגיד לדודה פשוט את האמת בפניה ורצוי לפני כולם ובקול רם. מאוד רם.

מה להגיד? אהה זה פשוט להגיד: "אנחנו לבד דודה כי אנחנו לא חייבם לך דין וחשבון, גברת "דודה" לא נחמדה. אנחנו לבד כי אם היינו עם מישהו או מישהי לא היינו לבד. אז הגיע הזמן "דודה" (שוב דגש בדלת) או להגדיל את מספר המשקפיים שלך או להקטין את מספר המילים המיותרות שאת מוציאה מהפה". כן , כן ככה, בלי חשבון. תאמינו לי בשולחן הסדר הבא היא כבר לא תשאל למה אתם לבד, או טוב מכך, יש סיכוי לא קטן שהיא לא תגיע.
אהה יש את סוגיית ההורים שיגידו לכם שככה לא מדברים. אז תענו בקצרה: "נכון ככה לא מדברים. שמעתם דודה? המסר יעבור. אפשר להוציא את הסכין מהגב. תודה.

אותי כבר כמו שאמרתי, לא שואלים. נראה לי מפחדים מאז גרמתי "לדודה" לעזוב בזמן הסדר כשהעזה לשאול אותי את זה. אגב אחרי שהלכה, היה יותר אוכל לכולם וגם חיממה לא רע את הכסא (כן ישבתי במקומה. מה לא? ככה זה שמישהו מנצח מישהו אחר, לוקח לו את השטח). מצד שני, אני גם הרבה פעמים מוותר על התענוג ולא מגיע בכלל לסדר, אבל זה כבר משהו אחר, קיצוני מידי.

הטור הזה נועד עבורכם. אני לכם לפה. אתם כל מישהי או מישהו שהם לבד ובא להם לחגוג את הסדר עם בני משפחה ולא בא להם להתמודד עם שאלות שמבחינת" הדודה" הן שאלות קיומיות, כאילו כל היקום מחכה לתשובה הזו בכדי להמשיך להסתובב סביב צירו וסביב השמש ועד שלא תענו, אז שמש בגבעון דום וירח בעמק… של הדודה.

אל תרגישו לא נח, במיוחד אתן בנות, אבל לא רק. אם הדודה שאלה את השאלה בקול רם לפני כולם, אז היא ראויה לתשובה לא פחות ישירה לפני כולם. תהיו תיקו בלעשות בושות. כן, ככה בלי חשבון. לכו על זה. עשיתי את זה, תאמינו לי זה משחרר, זה עושה טוב בכל הגוף. רק הצמרמורת שזה עושה שווה את זה. תנסו.
ובכלל אני מאלה שלא מבין למה כל ההכנות הבלתי פוסקות הבלתי מובנות של שעות על גבי שעות על גבי הוצאות כספיות, על גבי עמידה בסופר בתורי ענק, על גבי דחיפת עגלות עמוסות לקראת הסדר, אם הכל נגמר בשעתיים בודדות ועוד דודה אחת חוצפנית? תעשו מה שאני עושה, אני בודק אילו סדרות משדרים באותו היום בערב החג בטלוויזיה, סוגר לי שתי מצות עם שוקולד למריחה ומתענג. אהה ואני לא שואל את עצמי למה אני לבד?

בנינו אני שואל. אבל את תשובה אני שומר לי… לא לשום דודה שלי.

מלכודת האקסים

התקשרתי אליה. בנינו ציפיתי שתענה, אבל גם קיוויתי שלא תענה. לא יודע למה זה, מה הרגשתי. אין מה לעשות, ככה זה שאתה לא סגור על עצמך. לחזור או לא לחזור לאקסית? היא ענתה לי, עם הקול המוכר. מצד אחד התרגשתי, מצד שני הצטערתי. לא כי ענתהכי התקשרתי. כי זה כישלון שלי להתנתק מהעבר, והעבר צריך להישאר שם. צריך ללמוד ממנו, אבל לא לחזור אליו.

האקסית שלי היא מישהי שאני מאחל לכל אחד. בחיי. לא, לא האקסיות שהייתי נשוי להן (כן הייתי נשוי פעמיים. זה מה יש), אלא האקסית המיתולוגית שלי. זו שתמיד אהבתי, זו שתמיד אני מחפש לחזור אליה כשרע לי ולפעמים היא אליי, כי היא חוף שאני יכול להינצל בין ידיה (ותודה למוש בן ארי). אין מישהו שאין לו אקס כזה או אקסית כזו, שהם תמיד אופציה מחשבתית ראשונה בגלל העובדה שאנחנו כבר שעה וחצי (או יותר) לבד. מה יש באקסים שאנחנו מחפשים אותם? ואם אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליהם, אז איך זה שהם אקסים והם לא איתנו? הרי משהו לא היה טוב בקשר הזה, לכן עזבנו או עזבו אותנו, אז מה יועיל אם נחזור? תגידו את זה לעצמכם. בדיוק כמו שאני אומר לעצמי ולא תמיד משכנע אותי. בדיוק כמו בפעם הזו האחרונה.

כן מודה, ניסיתי לחזור לאקסית שלי. בגלל אולי לשכוח מישהי אחרת שנפרדתי ממנה לאחרונה, או להיזכר בימים אחרים, חלקם טובים. חלקם פחות. הסיבה נעוצה לא בהם. מה יש בהם? התשובה היא לא בהם, אלא בנו. כן, כן, בנו. זה עניין של חוסר ביטחון, או של בדידות או התבודדות. סורי. האמת בפנים ומי שלא נוח לו שיסתובב. אנחנו שוב מחפשים אותם כי יכול להיות שאנחנו כרגע לבדנו ונמאס לנו להיות לבדנו, ואנחנו מחפשים מישהו שכבר רצה אותנו והנה אם נפנה אליו הוא יחזור ונרגיש רצויים ונרגיש בעניינים. כי אולי כך נשכח את זה או את זו שהרגע לא רצו אותנו.

כן, בעיניי לחזור לאקסים זה הרבה חוסר ביטחון. אני כרגיל יורה לכם ישר בין העיניים במילים שלי. אז מי שזה קשה לו מוזמן לקרוא אסטרולוגיה ויש פה אחלה מדור בעמודים הבאים, שם תמיד תמצאו את מה שאתם רוצים לשמועפה לא. פה אני אגיד לכם ועל הדרך לי, שאנחנו חוזרים למקום מצוי כי במקום הרצוי לא תמיד רצו אותנו. כואב? נכון. אבל נכון.

אני התנחמתי בזרועות האקסית. גם היא בזרועותיי, עובדה שהיא חזרה. אם לא הייתה רוצה, או הייתה במקום אחר, היא לא הייתה חוזרת, גם אני (כמה פעמים היא סיננה אותי בעבר כי לא התאים לה, וההפך). אבל שנינו הרגשנו שזה לא זה, חיבקנו התנשקנו אבל היינו בראש במקום אחר לגמרי. אני לפחות. את מי אני משקר, גם היא. התקרבנו כי זה סוג של עזרה ראשונה ללב, משהו בסגנון להניח על ליבנו תחבושת (ותודה לאהוד בנאי). נו אתם מבינים על מה אני מדבר. למי יש כח למישהי חדשה שתעשה לנו "פוזות", של כן רוצה או לא רוצה, או בסוף לא רוצה. יש את הישן והמוכר והחדשה שתלך לחפשסוג של  "עזרה ראשונה" לנפש, אבל בעצם זה לא, כי מה אנחנו עושים? מתקנים על ידי משהו שלא עבד? מתקנים טעות בטעות.

האקסית שלי, אני מאחל אותה לכל אחד (בעצם לא…). היא יפה, יפיפייה, חכמה, משכילה, סקסית בטירוף (תאמינו לחכם סידי, בטירוף). היינו משוגעים אחד על השנייה, אבל מצד שני גם שרוטים אחד על השנייה. הרגנו אחד את השנייה מקנאה. קנאה תהומית שהביאה מריבות אינסופיות. מה יצא לי מזה? כלום. מה יצא לה מזה? שום דבר. אז למה לעזאזל לחזור? מה חשבנו לעצמנו ברצון הזה להיפגש? כבר אמרתי, חוסר ביטחון שלא נמצא מישהו כמותם שירצו אותנו! נו תגידו שאני טועה? ברור שלא תגידו.

ומה זה השקעתי. בכדי שתחזור: מסעדה, סרט דאנס בר. בסוף חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שאם אני מרגיש ככה ריקנות, אז למה חשבתי שהיא תמלא אותי? כי מישהי אחרת לא רצתה אותי? או אני לא רציתי אחרת? כי מתחת לשמיכה אני עושה אותה גיבורה (ותודה לדנה אינטרנשיונל). מתחת לשמיכה עם עצמי אני יודע שגם אם המגע מוכר והריח מוכר ואפילו האינטימיות מוכרת, אני מרגיש כאילו היא כבר זרה. למה אני כבר לא מרגיש כמו שהרגשתי כמו פעם? כי הראש מזכיר לי כל הזמן וצריך להזכיר לכם, זה לא זה, זה לא עבד. זה מקולקל. זה שעבר זמן וקצת שכחנו, או נפגענו ממישהו אחר או מישהי אחרת, לא עושה את האקסית למקום טוב יותר עבורנו. האקסים אינם עיר מקלט. אם הם היו עיר מקלט, עוד היינו "גרים" שם. איתם. כמו שאומרים מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך. (ותודה לי חח).

מה אגיד לכם, הסוף ידוע מראש. זה לא משנה אם זה צלח עבורי או לא. אבל הרגשה כבר לא כמו פעם. נכון, יכול להיות שהיא תקרא עכשיו את זה ותשלח אותי לכל הרוחות ולא אראה אותה יותר, והיא לא תענה לי בעתיד ששוב ארצה להרגיש "טוב" עם עצמי. יכול להיות. אבל מצד שני גם ככה אני בדרך החוצה. בנינו זו הדרך היחידה שאני זוכר בסופו של דבר מאקסית שלי, את הדרך החוצה שהיא הראתה לי. החוצה מחייה, החוצה אל חיי.

חתונה לבנה / טור אישי של משה סידי

אני אתחיל בזה שאני לא עושה חשבון לאף אחד. באמת. אל תכעסו, אלה חיי, אחיה אותם איך שאני רוצה, אני לא נשוי. זה לפעמים חיסרון, בדרך כלל יתרון. תמיד יהיה מי שיגיד שאני כזה וכזה וכזההתרגלתי, האמת לא מפריע לי כבר (רציתי להגיד לא מזיז לי). אחרי שאמרתי את זה, אתם יכולים להגיד מה שתרצו על הטור הזה, שהולך להיות לא פשוט בכלל. כרגיל. נפשי על שולחן הניתוחים של החיים. בטור הכל כך אישי שלי.

יאללה נתחיל.

במשך 8 החודשים האחרונים הייתי במערכת יחסים לא ברורה עם מישהי שהיא כמחצית שנות חיי. אני בן 50, כמו שקוראותיי וקוראיי היקרים יודעים (ואני נראה  נהדר!! ועובד קשה בשביל זה, לא כולל צביעת שיער). זה התחיל משום מקום. נתתי הרצאה בנושא חברתי מסוים, בסיומה ניגשה אליי בחורה צעירה כבת 25 ויפה יפה, וסיפרה לי שמזמן לא שמעה הרצאה כזו ויש לה מה להגיד לי, ואם ארצה לשמוע אז הטלפון שלה מצורף.

מאחר ואני כבר לא בן 15 לצערי, הבנתי שהגברת הצעירה מעוניינת בקשר מסוים. התלבטתי מאוד, לא כי זה משהו שאינו חוקי או מוסרי, אבל עדיין אמרתי לעצמי האם יש סיכוי לדבר כזה? אבל אני לא מכיר הרבה אנשים, גרושים (כמוני) או נשואים, שהיו אומרים לא. התלבטתי מאוד, אבל אחרי תקופה מסוימת התחלנו לדבר. השיחות קלחו, היא שטפה אותי עם הרוח הצעירה שלה, הצחקוקים שלה והעובדה שהיא הייתה נטולת "שמלת כלה" בכל שיחה ודיברה בהתלהבות על החיים מהצד היפה ונתנה לי הרגשה שהיא מעריצה אותי. יודעים מה, אולי לא מעריצה, אבל בהחלט מאוהבת במח שליוגם במראה. מה קרה גם במראה? ולא אל תתחילו לקשקש שהיא רצתה את הכסף שלי, זה לא נכון כי פשוטאין לי כסף (לכו תשלמו מזונות לשתי נשים, נראה אתכן מה יישאר לכם).

לשקר לכם? להגיד לכם שזה לא עשה לי לאגו משהו, אז בוודאי שכן. לא העזתי להיפגש איתה. רציתי לא העזתי. בסוף זה קרה. לא אכניס אתכם לפרטים (למרות שאתם מתים לדעת), אבל אני מאחל לכל אחד מכם לעבור את מה שאני עברתי איתה. בחלומות שלכם זה לא קורה. ככה זה היה במשך כמה חודשים. קשר עם בחורה צעירה שעשתה אותי שמח, שהכניסה לי לא רק את גופה לסיפור, אלא גם את נפשה הצעירה ואני "נדבקתי" בזה.

אף אחת לא עניינה אותי. רק היא היא והיא. לא מצאתי עניין לענות לבחורות אחרות והיו כאלה. בשלב מסוים התחלנו גם לצאת באופן גלוי למקומות. ראיתי את המבטים של האנשים ש"מרכלים", זה הפריע לי, אח"כ התרגלתי, כי בסופו של לילה לא איתם הלכתי למיטה. אז זה לא עניין אותי באמת יותר מחמש דקות אחרי שיצאנו מקום הבילוי. הייתי מאושר. הרבה זמן לא הייתי מאושר כך.

אל תדאגו, אין סוף טוב בסיפורתהיו רגועים. ככל שהזמן עבר היא החלה למצוא תירוצים למה לא להגיע. הכנתי את עצמי לזה מזמן כי ידעתי שאין לזה באמת סיכוי, אבל בפנים עמוק לא רציתי שזה ייגמר. אז מה אם הכנתי את עצמי לזה, על מי אני עובד, היא הייתה חסרה לי, אבל הבנתי שזה נגמר. לפני זמן לא רב היא חידשה את הקשר במלוא עוצמתו, או כך חשבתי. היא סיפרה לי שהיא יוצאת לבת דודתה בצ'ילה וכשתחזור היא רוצה לחזק עוד יותר את הקשר.

חיכיתי שתחזור. הלב שלי חיכה. כן אני איש חזק גדול מנוסה, התאהבתי. לא הייתה לי שליטה על זה. נפלתי בחיקה. מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי בדרך לא דרך שלא צ'ילה ולא נעליים, לא בת דודה ולא קוזינה. היא טסה לווגאס וכנראה לא לבד. אמרתי לה דברים נוראיים כשגילתי זאת. לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שהרגשתי שאני חוטף "בוקס בנפש". איך קמה ועשתה לי את זה. למה השקר? היא הכחישה שהיא בווגאס, הוסיפה עוד קצת שקרים שלא באמת עברו את סף האמת שלי, אבל לבסוף הבינה שאני לא משה פראייר, אלא רק משה סידי ואישרה זאת, תוך שהיא חוסמת אותי ואת האפשרות ליצור איתה קשר.

מה אגיד לכם, שבועיים לא נרדמתי. אמיתי. אני תמיד אמיתי בטורים שלי. חיכיתי שתחזור. חיכיתי להודעה. ההודעה הגיעה. היא הייתה הודעה לקונית "לא רציתי שתדע את האמת כי ידעתי שיכאב לך ועוד כמה שקרים שלא היה כלום בחו"ל ובלה בלה בלה". עניתי לה בצורה הכי מגעילה בעולם, אבל הבנתי שמה שנותר לי זה רק הכבוד שלי. הבנתי "שהפסדתי" אותה  לאחר. רציתי להגיד לה תודה על התקופה הזו, אבל לא הנפש שלי דיברה, אלא האגו שלי והאגו שלי מה זה לא מדבר יפה.

כן, אני יודע שבשלב הזה יש מי שאומר בלב או בקול רם "מגיע לך". מה חשבת שהיא תהיה שלך לנצח? לא. האמת כן. אבל דבר אחד אני רוצה להגיד ולא הספקתי להגיד לה, כי כעסתי עליה. אם הייתה לי אפשרות לחזור על "הטעות" הזו שוב איתה, הייתי חוזר עליה. לא יוצא לאדם להיות מאוהב הרבה בחייו, לי זה קרה פעמיים. איתה זו הייתה פעם השנייה.

וכן יקירי, למרות שחלק מכם אולי שמח לאידי, אני מאחל לך 8 חודשים כאלה של שיכרון חושיםולה? לה אני מאחל שתמצא את ההרגשה המופלאה שנתנה ליגם אם זה היה לזמן קצר.

700 זה כבר מוסד, לא עיתון…

תחזיקו חזק את חתיכת ההיסטוריה שבידיים שלכם. תנהגו בו בעדינות. תעטפו אותו באהבה, שימו אותו במקום חמים, לא חם מידי, כי הוא סובל מחשש מחום, אבל תנו לו הרבה כבוד. מגיע לו. אני מתכוון לגיליון ה-700 של עיתון "המגזין אשדוד". וואלה, 700 זה בובה של מספר…
רק אתמול היה בן 600, איך שהעיתון הזה גדל בלי עין הרע. אני זוכר אותו קטן, הרבה יותר קטן. כנראה שמטפלים בו טוב. בטוח. יודע ממקור ראשון. נותנים לו את כל מה שהוא צריך: ידיעות בלעדיות, סיפורים אנושיים, תמונות מוצלחות, סקופים ומה לא. ככה עיתון גודל כמו שצריך, בדיוק כמו "המגזין אשדוד".

היה לי את העונג ללוות את התהליך הזה של 100 הגיליונות בין ה-600 ל-700 ותאמינו לי (מה חכם סידי ישקר? לפעמים, אבל לא לכם בטוח…), אני מרגיש גם שגדלתי ב-100. לא מאה שנה, חס וחלילה, אלא בגיליונות. לקחתי חלק בכל גיליון וגיליון מאז. חלק שנתתי לא רק מזמני, אלא ממחשבותיי וכן אפשר להגיד בלי להתבייש גם חלק מנפשי. לא פעם הנחתי בידכם לא רק את הגיליון הבא, אלא כאן בטור את חיי. חשופים. לעינכם בלבד.

חשוב לי שתדעו כי כל גיליון של "המגזין אשדוד" הוא עולם בפני עצמו. אנחנו יושבים וחושבים איך להביא לכם את מה שאתם רוצים. את הסיפור הטוב, את הדבר הנוסף. לא לחזור על משהו שכבר ראיתם ו"טעמתם" אצלנו, כי לכל גיליון יש את הטעם ואת "הארומה" השונה, שנתן בסופו של דבר לכל 100 הגיליונות האחרונים שעברו את הדי.אנ.איי שלו. אם תבדקו תגלו שאנחנו, שכותבים כאן, חולקים חלק מהדי.אנ.איי של "המגזין אשדוד". אנחנו "המגזין אשדוד", וגם אתם.

כן אתם. כי אתם עומדים מול עינינו, לא אף אחד אחר. לנו חשוב שאתם תיהנו מהמוצא הזה, מ-100 הגיליונות שעברו בן ה-600 ל-700 ועד ה-800 והלאה. כשאני כותב אתם מול עיניי ומול עיניי חבריי שכותבים, ועושים את העבודה גם מאחורי הקלעים בכדי שהמוצר המצוין הזה שיונח לכם בידיכם, יהיה הדבר הזה שאתם רוצים לחזור אליו שוב. ושוב. ושוב. ככה עד ה-700 שאתם עכשיו קוראים בו.

כל סיום של כתיבה של עיתון עבורנו הוא כמו טיסה "במטוס קרב". אנחנו רוצים להיות מדויקים, יעילים, עניינים. "לפגוע במטרה" בדיוק. להיות "בול" כמה שניתן, לא ליד, אלא בדיוק שם. לכן בסיום כל גיליון ההרגשה היא כמו טייס, לאחר טיסה ארוכה, אבל רק של מילים… אנחנו רוצים לדייק במילים שיגיעו אליכם לא רק לראש, לפעמים גם ללב. לעשות את זה 700 פעם ובהצלחה לא מבוטלת זה לא דבר של מה בכך.

המספר הזה 700, שהוא מספר מחייב, מכניס את "המגזין אשדוד" ומכאן גם אתכם, למועדון יוקרתי מאוד. מועדון של עיתונים שעברו את ה-700 גיליונות. אם אני חושב על זה, הרי שעיתון שמגיע ל-700 גיליונות הוא כבר "מוסד", הוא לא רק עיתון. להמשיך בפרינט הכתוב 700 פעמים, שבוע אחר שבוע, זה הופך את "המגזין אשדוד" למקום של קבע. לבית . כן, זה בית. תאמינו לי והייתי כבר ב"ידיעות אחרונות" הארצי, שם כתבתי 20 שנה (וואלה כמה אני חטייאר…), ולא הרגשתי בבית. אז אם אני מרגיש בבית ב"מגזין אשדוד", הרי שאתם תמיד יותר ממוזמנים לבית. הבית שלנו הוא בעצם הבית שלכם.

ובכלל הרי אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה. אז איך נשים 700 נרות על עוגה? זו בעיה לא קטנה. אבל מצד שני כבר שמנו 600 נרות על עוגת הגיליון ה-600, אז נסתדר לעוד 100… וכן עוד אחד גם לגיליון הבא, ה-701… שיביא אותנו למאה השמינית של עיתון "המגזין אשדוד".
דבר אחרון וכמו שאומרים אחרון אחרון חביב… אחרון אבל אולי הראשון. משהו שחשוב להגיד בגיליון ה-700 החגיגי הזה. אי אפשר היה לעשות עיתון טוב בלי קהל קוראים נאמן כמו שאתם. על זה לא צריך לחכות לגיליון ה-800, על זה גם אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה לכל אחת ואחד מכם שהקפיד שבוע אחר שבוע "להכניס" אותנו לתוך הבית שלכם, להפוך את "המגזין אשדוד" לחלק מהנוף אצלכם בבית, וזה לא דבר ברור מאליו. להגיד לכם תודה על זה שאתם מוצאים לנו מקום של כבוד בחייכם. זה שווה את כל 700 הגיליונות שיצאו והבאים אחריהם. תודה. מכל הלב ומכל ה-700…

החיים לבד

לפני זמן לא רב הייתי בקשר עם מישהי צעירה ממני. הייתי בגג העולם. אמרתי לעצמי, איזה תותח אתה, תראה מה זה, בן 50 (נראה נהדר אגב…) ומסתובב עם בחורה צעירה כל כך. כנראה שאני תותח על. בסופו של דבר זה נגמר (בצורה לא יפה יש להגיד, כי מה רוצה בחורה צעירה מגבר בגילי? אולי באחד הטורים הבאים אתייחס לזה), והבנתי דרך "המעיים שהתהפכו לי" שאני פתאום לבדי. לא כזה תותח, בעצם קפצון.

אז רגע רגע רגע, מה אני מבלבל אתכם. תותח או קפצון. בואו נעשה סדר. אני חכם סידי כבר לא נשוי (פנוי להצעות מרגע זה 3…2…1) חי לבדי בדירה ששכרתי (דירה, חדר וחצי) ואני מיקרו קוסמוס של גרושים רבים. כן, בעיקר גברים. כי כמו שאמרתי לא פעם, לבד של גבר זה לא לבד של אישה, שכל הילדים איתה בבית.

אז מה עדיף – להיות גרוש או בזוגיות? שאלה מצוינת. אז ככה, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. יש רגעים כמו אז עם הצעירונת, שהייתי מסתכל אח"כ על עצמי ושר לי שירים, שמתחילים  ב"סופרמן" או "אגו טריפ". אבל היו לא מעט פעמים שהסתכלתי על הקירות ואמרתי לעצמי, חבל שהם לא יכולים לדבר. כי אין עם מי לדבר.

לא, אני לא מסכן. ברוך השם. אבל עולם של אנשים גרושים הוא עולם בפני עצמו. מימד אחר. אין התנהלות מוכתבת או אוטומטית. בית, עבודה, בית… אבל מצד שני, היא גם לא אוטומטית ולפעמים אתה לא יודע מה תעשה ברגע הזה כשאתה עם עצמך ואתה מחפש את רעש הילדים או רעש החברים שעסוקים בחיי הנישואים שלהם (גם עם הטוב והרע).

לא, אני לא מקנא בנשואים ואולי לפעמים כן. להיות נשוי זו "עבודה במשרה מלאה עם שעות נוספות". אני פוטרתי ממנה או התפטרתי ממנה פעמיים (האמת פעם באשמתי ופעם לא). יש לא מעט נשואים שבקול רם מספרים לבנות זוגם כמה אני מסכן, ובלב פנימה יודעים שהם המסכנים שחיים במקום שהם לא רוצים להיות בו. אבל יש כאלה (לא רבים לצערי) שנמצאים במקום שטוב להם, או שהתרגלו או שהם זקוקים לזוגיות (למרות שכולם זקוקים). לא שופט אף אחד. מי אני שאשפוט, בוודאי אחרי 2 מערכות של נישואים לא מוצלחים. רק אומר, רק מניח את זה פה.

הלאה… להיות גרוש זה להיות הבעלים של עצמך. שאתה מחליט מה לעשות בבית שלך ובחייך, בלי הערות על מגבת שהשארת פה, או חלון שלא סגרת, או מזגן, או למה אתה נוחר, מפליץ, מחרבן… נושם. לזה אני לא מתגעגע. ממש לא.  אבל מצד שני, להיות גרוש זה הרבה עם עצמך. אין לך תמיד עם מי לחלוק רעיון, אכזבה, כאב, הצלחה. הבנתם? מה עדיף, אתם שואלים? לא יודע. לא תמיד אנחנו בוחרים את הלבד. ואין לי כח לקשקושים של אנשים שאומרים שהם לבד מבחירה. אין אחד שרוצה להיות לבד, בוודאי לא מבחירה.

להיות גרוש זה לשלם מזונות ולחשב לקראת סוף החודש כמה נשאר לך לעצמך. לא תמיד נשאר האמת. אבל אין מה לעשות, על בחירות משלמים. לפעמים כלכלית, בעצם תמיד. אבל זה שווה את הכסף אם כל פעם לפני שעלית הביתה חשבת האם שווה לעלות כי בוודאי נריב ואז אתה בורח לעוד שעה שעתיים בחוץ. אז זה שווה כל גרוש (וחלק לא קטן מכם ידידיי הנשואים מבינים אותי עכשיו בלי להוסיף מילה, נכון?). מצטער, אבל אני כהרגלי אמיתי.

ברור לי שאתם עדיין מבולבלים ושואלים את עצמכם, יא חכם סידי אז סגור לנו פינה ותגיד כבר מה עדיף נשוי או גרוש? לבד או ביחד? האמת כמו תמיד היא אי שם באמצע. ברור שעדיף לחיות ביחד עם בת זוגך, אשתך לצד ילדיך, זה קלאסי. ברור שצריך להילחם על הבית (אנחנו מוותרים בקלות, מתגרשים על שטויות לפעמים), אבל לא להילחם בבית. זה הבדל ענק. אם כל יום אתם באים לבית ובעצם מגיעים ל"שדה קרב", אז זה לא שווה, לא חיים פעמיים. אבל יש הבדל ענק להיפרד בגלל שהבית הוא "שדה קרב" של מריבות צעקות וכדומה ליד הילדים וגם לא לידם, לבין פרידה בגלל מה שאני שומע לא פעם כי "נגמרה לי האהבה". למה מה חשבתם, שאם תכירו מישהי או מישהו אחר, אז האהבה תישאר לנצח? כולם אותו חרא. וסליחה על המילה חרא, אבל זו האמת.

ועצה לנשים שבניכן, אם נשארתם עד כאן ולא עזבתם איפשהו עם קללה במהלך הטור הזה – תתייפו לבעל, לא לאנשים בעבודה. תתייעצו עם הבעל לא עם החברה הזו או האחרת, תדאגו לו ולא רק לקרובי המשפחה האחרים. בקיצור תאהבו אותו, כי הוא האיש הכי קרוב אליכן. כי מה בסוף אנחנו רוצים על כל הפוזה והגודל שלנו? מילה טובה. אין לכן מושג כמה מילה טובה תהפוך אותנו בסופו של דבר ל"שפוטים" שלכן. אבל כשאתן כל הזמן עסוקות בלהראות לנו כמה אתן חזקות, באמצעות התעקשות ומריבה, כי אתן רוצות להראות לסביבה שאתן לא פראייריות , אתן גורמות לנו לברוח. אז אתן מחפשות תחליף ולפעמים הוא לא מתקרב למה שהיה לכן. אל תשכחו את הילדים שלכן, איש לא יאהב כמו האבא שלהם.

טוב חייב לענות, יש מישהי בממתינה…

 

קניבליזם נוסח פלסטין

לאחרונה אני מרבה להגיע להרצאות באזור ביה"ח איכילוב בתל אביב (כן, אני מרצה. אתם מוזמנים). אני רואה לא פעם משפחות פלסטינאיות שמגיעות לטיפול בבית החולים, אם מעזה ואם מיהודה ושומרון. זה גורם לי לגאווה מסוימת. אנחנו עם שנותן עזרה למי שנחשבים אויביו. עם שעושה זאת בעיניי הוא עם מוסרי. אני גאה להיות ישראלי ויהודי. לא פעם גם אני מושיט יד לאותם אנשים בעזרה. להראות להם מי אנחנו באמת וגם לעזור עבור הנפש שלי.

זה אנחנו. עכשיו אני מתנצל מראש, מי שאין לו קיבה חזקה שיעבור למדור אחר. מעכשיו כל האמת בפרצוף.

והם, לצערי חלק גדול מהם, לא קטן, הם "חיות אדם". תכעסו, תגידו מה שאתם רוצים על הביטוי, אבל הסרטון של החייל והחיילת שבטעות נקלעו לג'נין וכמעט נעשה בהם לינץ' (כמעט, דיממו והיה על סף שחיטה) על ידי "טורפי אדם" עם דם בידיים, שהגיעו להרוג, להרוג, להרוג, לא לרפא כמונו, להרוג, מלמד שלא יעזור. אין עם מי לדבר ויותר גרוע מזה המילה שלום לא קיימת בלקסיקון שלהם. רק המילה מוות.

האם אתם באמת רואים בישראל עשרות ומאות של אנשים שרצים להרוג פלסטינאי שנקלע לפקק בתל אביב (ובלי עין הרע יש הרבה כאלה. הכוונה פקקים…)? באמת, איך זה היה מתקבל אצלנו. מיד היינו נדהמים איך זה קרה? אני אלך עוד צעד, היו בוודאי גם כאלה שהיו מגוננים על הפלסטינאים שהותקפו. למה? כי זה אנחנו.

אבל הם, הם רק התחרו ביניהם מי יהרוג את החייל והחיילת. הילדים שלי ושלכם. שני צעירים שבטעות נקלעו לג'נין. מה זה? מה זה? נכון לא בוחרים את האויב שלנו, אבל שלא יהיה פה מישהו שינסה לצייר את הפלסטינאים כעם מסכן וסובל. הקאתי את נשמתי כשראיתי את הסרטון. הקאתי את נשמתי מחלאות האדם (רציתי להגיד תת אדם, אבל זו מחמאה עבורם), האלה שרצו רק לראות שני ילדים מתים. הרי לא שכחנו את הלינץ' ברמאללה של שני חיילי מילואים בשנת 2000. תגידו לי אתם, מה זה אם לא פחי זבל אנושיים?

מה שיותר מוציא אותי מדעתי זה אנשים טוענים שצריך לשבת לדבר איתם ועם שכמותם. זה לא ברור לי. מה עוד צריך להבין שאין עם מי לדבר. שאין הבדל בין עזה ליהודה ושומרון. יש שנאה מהולה ברצון לחסל אותנו, מצידם בידיים, תרתי משמע. ראינו את זה.

ומי אומר את זה, מי תומך עדיין במו"מ עם חיות האדם האלה? במסווה של עלאק שלום? אותם אנשים שהביאו עלינו את "אסון אוסלו". אותם הסכמים ב-1993 שהביאו את מרצחינו  לכאן הביתה למדינה, בזמן שכל העולם כבר לא רוצה לראות אותם אחרי שערפאת (מלך החיות) וחבר מרצחיו חיבקו במלחמת המפרץ הראשונה את סדאם חוסיין. מי הציל אותם? אנחנו, כן אנחנו. הבאנו אותם לפה, במסגרת הסכמי אוסלו (להלן אסון אוסלו), נתנו להם חיבוק ויחד עם אירופה הבאנו את מי שרוצה לחסל אותנו לתוכנו. לא להאמין. אז במקום שיסתמו עכשיו  את הפה שלהם, אותם תומכי אוסלו ממשיכים לברבר, בלי להתייחס לעובדות –  אסון אוסלו הוא הסיבה לכל מה שקורה פה.

הגיע הזמן שמישהו לא יהיה פוליטיקלי קורקט. לא אני פה בטור הזה. ראש הממשלה. שיגיד, חאלס נמאס לנו מכם. לכו קיבינימט וכמה שיותר מהר.

הרי אין עם מי לדבר. מה, נדבר עם החמאס, שקיבל שטח עצמאי בעזה, תכלס מדינה, ומזנב בנו על ימין ושמאל כל פעם ואנחנו עוד צריכים להסביר למה אנחנו מגיבים? עם מי? תגידו לי עם מי? עם אבו מאזן מכחיש השואה שעשה על זה דוקטורט וסירב לכל הצעה, כולל 100 אחוזים מהשטח וחלק מזכות השיבה? עם מי נו תגידו מתכנני אסון אוסלו תגידו עם מי? עם  עם שמנסה בידיים שלו להרוג ולקרוע בבשרם של שני חיילים/ילדים בני 20 שנקלעו בטעות לרחוב בג'נין? עם מי?

הרי ברור לכם שאם נעשה שלום עם יהודה ושומרון, הטילים יגיעו גם לתל אביב, למרכז שוסטר בתל אביב, לרמת אביב החדשה. כי מיהודה ושומרון זה קל יותר להגיע לשם מאשר מעזה…

המדריך להורה המבולבל

פעם כשהייתי צעיר ויפה (היום אני רק יפה), אמרו לי: "ילדים קטנים, צרות קטנות". הייתי נוהג לצחוק מזה. אמרתי מה הם מקשקשים… יותר קשה להחליף חיתול ולדאוג שלא תכאב להם הבטן. ילד גדול כבר מדבר, כבר אומר, הוא עצמאי, לא תלוי בי ויודע מה הוא רוצה. "מה אתם מבינים", הייתי מוסיף. האמת, הם צדקו. הבעיות עם ילדים שגדלים, בגיל העשרה, הן פי כמה וכמה קשות וגם התוצאות של הטעויות שלהם הן קשות יותר. אחרי 25 שנה כמחנך שרואה אינספור ילדים והורים, ועוד 21 שנה כהורה בעצמי, קחו כמה עצות שלא נתנו לי, לשאלות שלכם. אל תתביישו, אין גיל ללמידה או פג תוקף לעצות וזו גם רשימה חלקית.

נהיה חברים או הורים?

הדבר הראשון והחשוב ביותר שאתם חייבים, אבל חייבים לזכור, זה שאתם ההורים שלהם, לא הם שלכם. חברים יש להם כבר. לא אמרתי לריב איתם על כל פיפס, לא אמרתי לאבד את הקשר איתם. ממש לא, כן לקרב אליכם, אלה הילדים שלכם בסופו של דבר, אבל דברים שאתם חושבים שהם בגדר הגזמה, תעמידו קו אדום. אל תציבו קו אדום על משהו פעוט, אבל משהו שבעינכם הוא באמת מוגזם, אתם שם לעצור את זה. תתפלאו, למרות שיגידו לכם שאתם מגזימים, הם בעצמם רוצים שתציבו להם קו אדום.

 האם לחטט בדברים שלהם?

כן ולא. לא לחטט בכל דבר, אבל בהחלט להגיד להם כי אתם רוצים לראות את מה שכתוב בנייד ועם מי הם מתכתבים וגם להיכנס למחשב שלהם. זה לא רק כי אתם משלמים עבור הכל, אלא אם תבהירו להם מגיל צעיר שזה נעשה עבורם, כי הראשונים לעזור יהיו אתם. חלק מהם יקבלו זאת, אלה שלא יקבלו פשוט תבהירו להם כי יש כללים. לא נחטט לכם בכל דבר, אבל אנחנו רוצים לדעת עם מי אתם מדברים. כמה פעמים הורים לא ידעו שהילדים שיושבים בחדר ליד, נכנסים לאינטרנט ומדברים עם אנשים שלפעמים אינם יודעים בכלל מי הם, ולמעשה הילד נמצא אולי לידכם אבל בעולם אחר לגמרי.

 לחייב אותו לדבר אליי בכבוד או לוותר?

ברור. בשום פנים ואופן לא לוותר. לא לפתוח בקרב חפירות כאילו העולם חרב על כל מילה, אבל בצורה שקטה ואסרטיבית להגיד להם כי אליכם הם לא ידברו כך. אם זה יחזור, להפעיל סנקציה. בואו תראו איך הם מדברים למורה שהוא לא קרוב משפחתם, המורה שלא מוותר על כבודו יקבל הכי הרבה כבוד. אז אליכם? חשוב מאוד שגם אתם תחזירו כבוד. לא לדבר אל הילד גם בכעס במילים קשות. להעמיד אותו במקום אפשר גם בלי להעליב או לקלל. אבל אני יושב לפעמים באסיפות הורים ורואה איך ילדים מדברים להוריהם ואני מתבייש בזה. אני אגב לא מאפשר לילד כזה להמשיך לדבר ככה להורה ועוצר את זה מיד.

 לבדוק מי חבריהם?

בוודאי ובוודאי. מה זאת אומרת, לא מעניין אתכם לדעת עם מי הם יוצאים ומבלים? יתרה מכך, להתעקש שחבר, חברים, חברות, יעלו אפילו הביתה ותדברו איתם. חשוב מאוד מי האנשים שאיתם הם מבלים. החברים בגיל מסוים הופכים להיות לצערי יותר משמעותיים מאיתנו. אין מה להתבייש, גם אנחנו בעצמנו היינו כך. אבל בשום פנים ואופן אין להסכים שהמשמעות הזו של החברים שלהם אצלם, תביא אותם למקומות שאח"כ תצטרכו להוציא אותם משם.

 לבדוק לאן יצאו?

מה זאת אומרת לבדוק? ברור שכן. לבדוק לאן, עם מי, איפה זה ומתי יחזור. ברור וברור. הרי אתם לא חיים על אי בודד. גם הם לא. אתם צריכים לדעת איפה הילדים שלכם מסתובבים. יש כאלה שאפילו מוצאים דרכים טכנולוגיות בנייד של הילדים לדעת בכל רגע איפה הם. לא, אתם לא חברת בילוש. אבל כן, אתם כן ההורים שלהם. לא פעם ראיתם ילדים שמגיעים ברחוב למצבים נוראיים וההורים שלהם ישנים בבית שנת ישרים. ממש לא. אתם יכולים גם להתקשר או לסמס במהלך הבילוי ולשאול: "איפה אתם?". "הכל בסדר?" זה יעשה טוב גם לילד, תאמינו לי, שידע שמישהו דואג לו.

 להזכיר להם מי כאן בשבילם כל הזמן?

כן, כן וכן. זה מביא אותי לנקודה האחרונה והכי חשובה. הרי אתם תהיו שם עבורם. ברגע האמת, ברגע הצרה רק אתם תהיו שם לעזור להם. גם את זה חשוב להגיד להם. הרי בזמן צרה אמיתית רוב החברים שלהם, אם לא כולם, ייעלמו. חברים זה גם דבר זמני. תספרו להם על חברים שהיו לכם ובמהלך חייכם את רובם אתם כבר לא ראיתם שנים. מי נשאר עבורכם תמיד? ההורים. למי פניתם בעזרה מיידית וידעתם שתמיד יהיו שם עבורכם ולא משנה באיזה גיל? ההורים. חשוב שתדעו, איך שאתם מתייחסים להורים שלכם לפני הילדים שלכם, הם יתייחסו אליכם. גם זה טיפ חשוב מאוד. אני תמיד נוהג לשאול את הבנות שלי איפה הן, ולהוסיף שאם יש בעיה אני פה. הן יודעות את זה והן גם משתמשות בעזרה זו, אם הן צריכות.

אסיים במשפט שאני מאוד מאמין בו: "מעץ תפוחים לא נופלים אגסים…". חשוב שתדעו שכל מה שהילדים שלכם יהיו, זה מה שאתם הראתם להם, לטוב ולרע. תנסו למלא את התוכן הזה כבר מגיל צעיר, כשהם עדיין מסתכלים אליכם ועליכם בתוכן שימלא אותם לטובה. לא, אתם לא סופרמנים וסופרוומניות, מותר לכם לטעות, אבל הסך הכל חייב להיות חיובי. אח"כ שלא תגידו שלא אמרתי לכם, "שילדים קטנים זה צרות קטנות….".

לא תשנו את ההיסטוריה!

הפרלמנט הפולני אישר חוק, לפיו אמירות שיש בהן הטלת אחריות על פולין לפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה הנאצית יהיו בגדר פשע, והעונש עליו יהיה עד שלוש שנות מאסר. אישור החוק נעשה ערב יום השואה הבינלאומי. מה לעשות, מיליוני יהודים מצאו את מותם במחנות השמדה הנאציים בפולין, כאשר עשרות אלפים של פולנים שיתפו פעולה מתוך אנטישמיות ורצון לטובות הנאה * גם אחרי השואה הרגו פולנים יהודים (הפוגרום בקיילצ'ה) * לא תוכלו לשנות את ההיסטוריה, דם הנספים גם על ידכם

שימו לב בבקשה פולנים לא יקרים, שימו לב להוראות שלפניכם, כי הן חשובות מאוד. מוכנים? בבקשה… תחילה קחו את החוק שלכם וקפלו אותו היטב היטב. אח"כ ניתן להרטיב אותו מעט ואז תעשו איתו שימוש לשעת הצורך או נכון יותר שעת הצרכים… כן, אתם חברי הפרלמנט הפולני. לא יעזור כלום, אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, אבל לשנות את המציאות לא ניתן.

למה המילים הקשות? כי בדרך כלל אני אומר דברים אמיתיים והם לא תמיד קלים, ובעיקר בגלל החוק החדש שממשלת פולין אישרה ועוד בסמוך ליום השואה הבינלאומי. גם רוע וגם טיפשיות במדינה אחת.

במה מדובר? הפרלמנט הפולני אישר חוק לפיו אמירות שיש בהן הטלת אחריות על פולין לפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה הנאצית יהיו בגדר פשע, והעונש עליו יהיה עד שלוש שנות מאסר. זהו, מעכשיו אתם נקיים? הייתם מתים.

מבחינת מספרים זה מאוד קשה לכם לנקות את ידכם. מה לעשות. מחנות ההשמדה שהוקמו בפולין אחראיות לרצח מיליוני יהודים לא רק מפולין. מעבר לזה, יהדות פולין עצמה מנתה לפני כניסת הנאצים 3.5 מיליון ורק כ-100 אלף שרדו. אז תגידו אלה הנאצים. לא ולא (אני מורה להיסטוריה למי ששכח), רבים מהפולנים, אני אומר עשרות אלפים ואולי יותר, שיתפו פעולה עם הנאצים בכדי להשיג טובות הנאה או את רכושם של היהודים, או כסף. או סתם היו אנטישמיים מלידה.

אבל מעבר לזה, האנטישמיות בפולין הייתה לפני הנאצים והכי גרוע גם אחרי. למרות שלא היו הרבה יהודים בפולין אחרי המלחמה, אלה שנותרו ספגו אנטישמיות מפולנים רבים, חלקה פיזית. האנטישמיות בפולין היא שורשית ואף חוק, לא ישנה זאת. הנייר עליו כתוב החוק לא ראוי. המקסימום שניתן לעשות זה לנגב איתו. איך? יש לכם רבותיי חבר הפרלמנט הפולני הוראות למעלה…

למי ששכח שם נזכיר את הפוגרום ביהודיי קיילצ'ה בפולין, שהיה לאחר המלחמה ב-1946, שבה, שימו לב, העלילו על היהודים שהם שוחטים ילדים נוצרים ומשתמשים בדמם לאפיית מצות. לא להאמין. פשוט לא להאמין. הפולנים רצחו בפוגרום 42 מתוך 163 היהודים בעיירה, כולם ניצולי שואה ועוד 80 נפצעו והיה נוסף בקראקוב לפני כן. אולי חברי הפרלמנט הפולני על הדרך גם תחוקקו חוק שמבטל את האירוע הזה? מה דעתכם? רוע וטיפשות זה השילוב הכי מסוכן שיש.

הרוע וטיפשות (אתם מוזמנים להוסיף עוד מילים שבאות לכן בראש), הם גדולים במיוחד לנוכח העובדה שהפולנים סבלו מהנאצים. הנאצים כשנכנסו לפולין ב-1939, (טענו שזו זכותם כי זה מרחב המחייה שלהם), טיפלו לא רק ביהודים אלא גם בפולנים. אם על ידי מאסר ועבודת פרך, אם על ידי סילוקם מבתיהם ויישוב גרמנים, אם על ידי הריגתם. העמים הסלבים על פי "הסדר החדש" של היטלר אמורים היו להיות במעמד עבדים. מבחינת הנאצים הם היו גזע נחות שמיועד רק לשרת. "כבוש שלוט נצל", אמרו הנאצים על המדינות הסלביות ובתוכן פולין. כנראה שהם נותרו עדיין גזע נחות. עובדה.

לפולנים דם על הידיים של יהודים. ממשלת פולין מנסה לצייר תמונה שתשמר אחרת בהיסטוריה של פולנים, כאילו היו חסידי אומות עולם. מי שחרפו נפשם להצלת יהודים. 6706 אנשים בלבד מתוך עשרות מילוני אנשים נקבעו כחסידי אומות עולם על ידי מוסד "יד ושם". זה כלום ושום דבר. כלומניקים.

עולה השאלה מה יהיה על משלחות. אם מדריך יגיד לתלמידים מישראל את המשפט "מחנות ההשמדה הפולנים". מה יהיה? האם הוא ייאסר עד 3 שנים? האם ממשלת פולין תצמיד לכל משלחת מישראל בלש? מרגל? האם יקליט אותם? לא ברור כיצד יאכפו את החוק. האם עכשיו גם אליי תגיע ידם הארוכה של הפולנים כי כתבתי את הדברים האלה. האמת, מעניין לי את המקום שאפשר לנגב עם החוק שלהם.

אני מציע הצעה אחרת, לשקול את המשך המשלחות. זה חשוב מאוד שיגיעו מישראל למחנות ההשמדה הפולניים שהנאצים בנו (שימו לה לניסוח זה מינימום שנתיים בפועל בפולין…). אל תטעו. אבל כצעד מחאתי הייתי רוצה לעצור קצת את המשלחות, שממשלת ישראל תמנע זאת רק לשנה. לא יותר. הפולנים, צאצאי אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ואו העלימו עין ואו לקחו ליהודים את הרכוש רגע אחרי שעזבו (אנשים רעים וטיפשים. כמו הפרלמנט. זה בגנים כנראה), מתפרנסים מהמשלחות האלה. לצערי. ניתן להם שנה להתייבש ואו לשנות את החוק. תאמינו לי כלום לא השתנה. אז הם רצו להרוויח משהו מהנאצים, והיום להבדיל אלפי הבדלות הם רוצים להרוויח משהו מהמשלחות שלנו, שבאות לראות את ההיסטוריה הרצחנית שחלק מהפולנים, חלק לא קטן, יש לו יד בכך. אני באופן אישי מוותר על הזכות הלא נעימה להגיע לשם.

 

בית המשפט לענייני ריכולים

תגידו לי בחייכם, מה נהיה עלינו? מה? ממתי הרכילות הפכה להיות חלק מחיינו. אין מקום שאתה לא יושב בחברה ומה שמדברים זה על ההוא שעשה ככה ועל ההיא ואיך היא ולמה עשתה וההוא והיא… חאלס!!! (כאן נשמעת צעקה).

זה ידוע שאנחנו אוהבים לשמוע משהו לא טוב על מצליחנים, ולרכל על אנשים שאנחנו מחשיבים ששיחקו אותה יותר מאתנו. זה פסיכולוגי, מה לעשות. אף אחד לא ירכל על מי שנראה בעיניהם חלש. עליו לצערי יגחכו. אני מעדיף להיות בצד שמרכלים עליו ולא הבוכים עליו, כי זה מראה באיזה מקום אני נמצא, אבל עדיין, כמה אפשר?

לא, תירגעו אני לא מדבר על עצמי. או נכון יותר לא רק על עצמי. בגילי המופלג (מסתבר ש-50 זה גיל מופלג, או רוצים שנפליג מפה ונעלם…), הבנתי אחרי כל הטעויות שעשיתי בחיים (ועשיתי בלי עין הרע), שאני לא יכול להיות בעמדת השופט של האחר. תובנה שהגיעה עם הגיל. כשאני מדבר על מישהו, אני קודם כל נותן מבט ארוך במראה הפנימית שלי ושואל אם אני באמת טוב ממנו? אם אני בעצם לא מבקר על משהו שאני בעצמי עשיתי? אז בגיל שלי, נו זה המופלג, אני יודע שזה כבר לא נכון. מה אני עושה? פשוט שותק. כן, לפעמים עדיף לשתוק.
אל תתלהבו ממי שמרכל אתכם על אחר. הוא ירכל עליכם עם אותו אדם… אתם לא כאלה מיוחדים. פשוט הוא/היא (זה חוצה מגדרים) ראו אוזן פנויה והתנפלו ללחוש לה. ההפך, זה המקום בדיוק להגיד לו שלום ולא להתראות. תדבר עם עצמך, אני לא בעניין. אבל אנחנו כן. כי אנחנו רוצים עוד ועוד מהרכילות העסיסית, וכמובן נעביר אותה הלאה ונעביר אותה הלאה ונשנה פה פרט ושם פרט ואח"כ לך תוכיח שאין לך אחות…

אני נזהר מרכלנים, נשבע לכם בכל הקדושים. לא מי שמספר משהו אחת לכמה זמן (אחרת הייתי לבד. האמת אני מעדיף את הלבד, אבל זה סיפור אחר), אלא את אלה שהפכו להיות מקצוענים בתחום, שזה מרכז עולמם. אלה שכבר הפכו להיות שופטים לענייני רכילות ושוקלים להעלות עצמם למעמד של "שופט" בבית המשפט "העליון לענייני רכיל". מאלה אני בורח. נמלט.

איפה הם לא נמצאים… בעבודה, במשפחה, באתרים החברתיים, נראה לי אפילו מסתתרים לי מתחת למיטה… איפה לא? הם יספרו כמה ההוא והיא הם כאלה נוראיים, ולך תסביר להם שמה שהם עושים זה הכי נורא. זכותו של כל אדם לעשות את הטעויות שלו, בין כה וכה הוא ישלם עליהם, אז הדבר האחרון שהוא צריך זה את קשקשני האוזן (איזה מילה יפה להולכי רכיל), שיוסיפו לו עוד קצת אי נעימות. לפעמים הרבה אי נעימות.

ובנינו. מי שמכם לשופטים? מתי המינוי הפך להיות רשמי? מי אנחנו שנשפוט אחרים? מי? גם כך היום החיים כל כך מסובכים עבור כולנו, כל יום מתמודדים עם דברים אחרים. בנקים שרוצים לאכול מבשרנו, חובות, לחצים, בני זוג, מה לא. אז לפחות תנו לנו את השקט להתמודד עם הצרות האלו. תניחו לנו.

הבעיה היא שלפעמים דווקא אנשים קרובים אלינו מושפעים מאותם דברי הבל. מוסיפים את המשפט המטומטם "אין עשן בלי אש", באופן אוטומטי, כאילו הם לוחמי אש במחלקת "להדלקת מריבות", שהם הקימו ומאלצים אותנו להסביר את מה שלא עשינו. למה? כי הם…"שמעו את הרכילות", כי אמרו להם בעבודה, חברה סיפרה וכן האלה. יקיריי (ואתם יקיריי אם נשארתם לקרוא עד כאן), תאמינו לקרובים אליכם, לא למי שאתם בקושי מכירים, או לא מכירים מספיק, או מכירים והוא לא חשוב מספיק כנראה, ו"הרעיל", (מצטער על המילה אבל זו הרעלה), את מוחכם. משום מה, תמיד זה פועל ההפך, נאמין לזר ולא לקרובים אלינו. אח"כ תגיע מריבה שאתם תישארו איתה וזה שריכל כבר עבר לקורבן הבא. עצוב. מאוד עצוב אני תמיד אומר, לי יש אחריות על מה שיוצא לי מהפה, לא מה שנכנס לכם לאוזן. כשתצטרכו עזרה הרי תפנו לקרוב אליכם, לא לזה שכבר חוגג על אוזן אחרת. תחשבו על זה.

נכון, זה יימשך. לפני הטור הזה ואחרי הטור הזה. לא מצפה שמיד בתום קריאת הטור ייפסקו הרכילות. אבל היי, יש לי אחלה רעיון. אם לא נקשיב למי שמרכל, הרי לא יהיה לו עם מי… פשוט לקום ולהגיד תודה, אבל לא תודה. יודעים מה, פשוט לקום וללכת. להשאיר את "מקצועני המלל" (עוד דרך יפה להגיד רכלנים) עם עצמם. תתפלאו, עם עצמם הם לא אוהבים לדבר. זה בזבוז רכילות עבורם.

וקחו טיפ על הדרך לסיום. אז אל תתרגשו יקיריי, תהיו בצד שמרכלים עליו. במקרה הכי גרוע תזכרו רק שמי שמרכל מאחורי הגב שלכם נמצא בדיוק במקום המתאים… ולא אוסיף יותר מזה.

שחררו כבר את משפחת נתניהו

נכון, הפרשה האחרונה שבה יאיר נתניהו מדבר עם בנו של קובי מימון, טייקון הגז, שהיה בעל אינטרס במתווה הגז, כאילו שאבא שלו ביבי, סידר לו 20 מיליארד דולר, היא טיפשות טהורה. אבל די כבר. זה לא משיג כלום. מי שרוצה להצביע לבנימין נתניהו יצביע בכל מקרה. ההפך, הם רואים בזה רדיפת תקשורתית וימשיכו, ואגב יש בזה מן האמת. אז מי שרוצה להדיחו לא משיג כלום, בוודאי לא באמצעות פגיעה בילדיו או משפחתו.

אבל לי מפריע יותר העניין המוסרי. יש פה משפחה, שכל דבר שהיא עושה הופך להיות כאילו חורבן הבית. בואו נגזים. לא, אלה שכותבים עליהם בחייהם לא עשו דבר אחד רע… ספרו את זה למישהו אחר, לא לי. כאילו הכותבים הם כליל השלמות. אבל עזבו את זה, האם אתם חושבים שמשפחות של ראשי ממשלה בעבר היו נופת צופים תמיד? ממש לא. לא היו להם עניינים משפחתיים? בוודאי שכן. לא ניכנס לדוגמאות, אבל בהחלט היה גבול לעיתונות ולחיטוט וטוב שהיה.

זה נראה כאילו יש תחרות סמויה מי יפגע יותר במשפחת נתניהו. עוד פעם, לא שלפעמים הם לא ראויים לזה, אבל בכל זאת די כבר. יאיר אמר, שרה עשתה, הכלבה נבחה… די כבר, די. לא רוצה לשמוע יותר. אל תתבלבלו, אני בהחלט לא מדבר על דברים ברמה הפלילית. אם יש, תביאו, אבל להיכנס לתוך עורם על בסיס קבוע, זה כבר לא נעים. אפילו למי שמסתכל מהצד.

אומרים שיאיר נתניהו הלך לחשפניות. אני נגד, נקודה. אבל הוא הלך. אז מה? אבא שלו צריך להיות מודח מכיסא ראש הממשלה? הרי ברור לכל מי שמפרסם שזה לא יקרה. אז למה לעשות את זה בכל זאת? כי אתם חושבים שזה מעניין? אולי. אבל בעיקר להדיח ולפגוע בראש הממשלה.

ותבינו. בעיניי זו רדיפה פוליטית. אין פה מעבר לזה. כל מי שמפרסם משהו על משפחתו של נתניהו מחפש את ראשו של נתניהו. האיש אולי מרגיז חלק מהכותבים, ואולי יש פה אינטרס כלכלי של איזה עיתון, שלא נגיד את שמו, אבל כולם יודעים מי הוא. אבל מעבר לזה בינתיים לא דבק בנתניהו רבב. לא מגיע לאדם גם אם הוא ראש ממשלה להיות חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו? ברור שכן. אין כלום כי לא היה כלום. בינתיים רבותיי וגבירותיי זה נכון. מה לעשות. כל אחד ראוי לזה.

שוב, לא בא לי להגן על יאיר נתניהו. הוא ילד גדול, אז שאבא שלו יגן עליו. אבל אני, תתפלאו, חושב גם על עצמי. הקלות הזו שאנשים "נשחטים" פה על כל דבר, על כל מילה, מפחידה אותי. אני רוצה תקשורת נשכנית, אני רוצה בעצמי להיות כזה, אבל אני לא רוצה תקשורת טורפת. לא רוצה שהתקשורת תטרוף מישהו רק כי הוא הבן של… בנינו, אם זה היה ילד של מישהו אחר, היו אומרים שהוא היה שתוי, קשקש שטויות עם הבן של מימון וסלאמת. פה כולם עטו על הטרף, לאכול, לקרוע בבשרו של יאיר נתניהו, כי ככה האבא ייפגע. זה מה שאני חושב.

הפתרון הוא כמו שאני אומר תמיד, צריך להיות בנעלי מישהו בכדי להבין. אל תבלבלו לי שהם דמויות ציבוריות. גם עיתונאים הם כאלה. בואו נתחיל לפרסם על עיתונאים כל מילה, הברה, פעולה שהם עושים. הרי ברור לנו שגם הם בני אדם וגם בארון שלהם יש שלדים. אבל פה זה תמיד פגיעה בחופש הביטוי וכאלה. תנסו להוציא תגובה מעיתונאי על מקרה שהוא מעורב בו. ב-90 אחוזים, אם לא 100, תקבלו תשובה של "אין תגובה".

אני לא רוצה עיתונות מגוייסת למען השלטון, אבל אני רוצה עיתונות הוגנת. משהו לא טוב, תגידו לי, ספרו לנו. אבל בואו נשאיר קצת את בני המשפחה מחוץ לתמונה. תביאו הוכחה שנתניהו מושחת, העם ידאג שהוא ילך הביתה. אבל להביא לי שיחה מוקלטת של יאיר נתניהו ב"ענני אלכוהול" (לפי דבריו), מה זה, כבר תקבלו פוליצר.

שני דברים לסיום. אחד ליאיר נתניהו. יא קוקוריקו, אתה בן של ראש הממשלה… אתה לא הבן של אברהם סידי ז"ל, שמעניין בקושי שתי אקסיות ועוד שלושה ילדים וחבר וחצי. אתה חייב להבין שכל מה שאתה מוציא מהפה שלך או עושה, הופך לכותרת. אתה כבר ילד גדול, אצלנו היו אומרים בבית "חמור גדול", אז תתנהג בהתאם. קח עצה, לפעמים עדיף לשתוק.

הדבר השני הוא לאנשי העיתונות. לא תצליחו להפיל את נתניהו עם הדפים והמילים שאתם כותבים עליהם. הדרך היחידה להפיל אותו היא בנייר אחר, בפתק הצבעה בקלפי. מתי תבינו את זה?

ממשלת ישראל עלולה ליפול בגלל מכולת…

"אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מהמכולת, אני זוכר אותה, אני זוכר אותה קונה שם סולת…". שיר על איש, אישה ומכולת. שיר פשוט ויפה של להקת כוורת. לכו תדעו שבימינו זה יקבל משמעות אחרת. משמעות הרת גורל, מכולת שיכולה להפיל את הממשלה… לא איראן, לא בעיות הכלכלה, לא בעיות הדיור, מכולת. לקרוא ולא להאמין.

רגע, אל תתבלבלו, אני לא מזלזל בדת. אני אדם מסורתי, אפילו מקפיד בכשרות. נשבע בכל קדוש שתבחרו. ככה אני מהבית (מתזמן שעות בין בשר לחלב. משה תזמן 6 שעות בין העוף למילקי…). אבל בחייאת, תשאירו לי את המכולת פתוחה בשבת. ככה אני רגיל. מה יהיה מחר? תסגרו לי את הטלוויזיה? את הכדורגל? באמת, די. דת זה עניין של בחירה, מתי יבינו את זה? אני לא הולך עם הראש בקיר ובטח לא דווקא. כמו לדוגמא, מכולת בבית שמש שלא תפתח בשבת. הרוב דתי וזה חשוב להם. אבל נניח ביפו, מה הקשר? למה לסגור ביפו או תל אביב או כל מקום אחר בלי רוב דתי, את המכולת? איך אומרים, איש איש באמונתו יחיה. או במקרה הזה במכולתו. הציבור הדתי ומי שאינם דתיים (לא אוהב את המילה חילוני, כי חול הוא ההפך מקודש, ואפשר לעסוק בקודש גם אם אתה לא דתי. השאלה היא מה זה קודש. בעיניי קודש זה ואהבת לרעך כמוך. כל רעיי). יחד. יש דבר כזה יחד. בלי להיות ציני.

אבל זה עוד איכשהו פחות הכעיס אותי. מה שהעלה לי את הדם במהירות של נהג "נסאקר" באירופה (סטייל אלון דאי מאשדוד, אלוף אירופה במרוצים…), זו העובדה שבגלל זה רצו לפרק ממשלה. אם חוק המרכולים (יאללה מרכולים, תגידו מכולת) יעבור או לא. אני לא נכנס לעניין אם עבר או לא, זה פחות מעניין אותי, מעניין אותי העיקרון. רצו להפיל ממשלה וללכת לבחירות? על זה? תגידו מה אתם, נבחרי העם או נבחרי מגזר?

זוג צעיר ושאינו צעיר לא יכול לקנות דירה. השכרת דירה עולה בגובה משכורת מינימום. יוקר המחייה בישראל מהגבוהים במדינות האו.אי. סי. די (נשבע לכם אין קשר למ.ש.ה סי.די), איראן על הגדרות בסוריה, לבנון, עזה, המצב בכבישים הוא קטסטרופאלי (הכוונה לתאונות, דווקא שר התחבורה עושה עבודה) וזה בסדר. זה לא מפריע לאיש. מה כן מפריע? המכולת. אם היא תהיה פתוחה בשבת או לא.

שבת הוא יום מנוחה, אין לי ספק. אבל המדינה היא מדינה אזרחית. החוקים צריכים להיות חוקים אזרחיים. אני רוצה לשבת בבית (ראשי התיבות של שב"ת – שב בבית תנוח). אשב, ארצה לצאת, אצא. ההפך, דווקא בשבוע המטורף הזה שאנו רק עבודה, עבודה, עבודה, מתאים לי ולשכמותי לצאת בשבת. מתאים לי להיכנס למרכול לקנות לי משהו טעים. למה? ככה. כי לא הספקתי בשישי. בעצם למה אני מסביר. סתם כי בא לי.

ולמה לעצור במכולות. מחר שלא ייפתחו בתי הקולנוע בשבת, מרכזי הקניות שבחלקם פתוחים ובואו נמשיך, עוד חס וחלילה תיקחו לי את הכדורגל. בואו בשבת נשב בבית, נגיף את התריסים ונוציא את האף רק כשנראה 3 כוכבים ויש הבדלה. הגזמתי? נכון הגזמתי, אבל גם מי שרוצה לעצור הכל הגזים.

מצד שני, אני מוכן לעמוד על הכביש בבני ברק, או במקומות עם רוב דתי או חרדי ולצעוק "שאבס". נשבע לכם. כמו שזכותי לעשות כרצוני בשבת, כך זכותם לא לעשות כלום בשבת, בוודאי במקומות בהם הם גרים. הייתי מרחיק לכת ומונע נסיעת רכבים בשכונות חרדיות, למרות שזה כבר קורה. בהחלט לכבד את המרחב הציבורי של האוכלוסייה הדתית או החרדית. אבל לא בכח.

ובכלל אני טוען בגילי המופלג, שדבר אחד שמשיגים בנועם, בהבנה, בלי איומים, שווה אלף דברים שהושגו במריבה ובכח. ישבו נציגי הציבור, נניח במקום הזה שנקרא "כנסת ישראל" וינסו למצוא משהו שמקובל על כולם. תנסו. בלי איומים. יש גיל שאיומים כבר לא עובדים עלינו, רק שתדעו. וחוץ מזה, ישראל מוקפת איומים מכל עבר, אז עוד איום מבפנים על פירוק ממשלה לא ישנה לנו. אם נהיה קצת רציניים. שבו (תאכלו בורקס, לא על קיבה ריקה), תקבלו איזה סעיף שישמור על סטאטוס קוו ועם ישראל חי. גם בשבת.

איך נגמר השיר של כוורת שאיתו התחלתי: "מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת". או "סגרו" את המכולת אם נדייק במקרה הזה. שבת שלום. זה משפט טוב לסיום. לכולם….

חזירים בטבע

חזירים בטבע. לא בטבע באחו, בטבע המפעל. החברה הכוונה. לפני שמפטרים את העובדים, צריך לפטר את הראש. הראש שלא עבד ולא הכין את טבע ליום שאחרי. אותם מנהלים שלקחו מיליונים של בונוסים בזמן שהם רואים את המפעל קורס. עכשיו הם רוצים להבריא את מפעל התרופות על ידי פיטורים. נו באמת. הם צריכים להיות בראש רשימת המופטרים. הם המחלה, שילכו הביתה. אם זה לא יבריא את טבע, לפחות זה לא יגרום ליותר נזק. ועל הדרך שיחזירו את המילונים שלקחו, שלא בצדק. חזירים.

אולי זה נשמע לכם מעט בוטה, אבל זה לא. ראיתי את עובדי טבע באשדוד חוששים לפרנסתם וחוששים להיכנס למעגל העוני. ראיתי שהם חוששים בעיקר לא רק מן הלא נודע, אלא גם לדבר שאולי חס וחלילה המפעל עוד יבריא ויזכרו להם את זה. כמו אדם שנמצא על פני תהום ונאחז בכל עשב אפשרי. גם אם הוא יודע שהדרך לתהום הנוראית שמתחתיו בלתי נמנעת.

אז אני אהיה להם לפה. מנהלי טבע, שרוצים לפטר כמה אלפי עובדים בישראל, הם חזירים. הם "אכלו את החברה" תרתי משמע. לא רק בקוקטילים המוגזמים שלהם כל פעם או באיזה ישיבת דירקטוריון שבזבזה כמה אלפים אני בטוח, אלא גם בבונוסים הנוראיים שהדירקטוריון אישר למנהליה הכושלים לקחת. בונוסים נוראיים, בכל קנה מידה. אפילו של חזירים. בשנת 2016 מנהלי טבע היו בין 4 המקומות הראשונים בשיאני השכר. עלות שכרם כולל בונוסים של 4 מבכירי טבע (ראו טבלה) הגיעה ל-77.4 מיליוני שקלים. אני חוזר, 77.4 מיליוני שקלים! אתם קולטים את החזירות? מה זה חזירות, האמ אמא של החזירות. וזה רק 4 בכירים, מה עם אחרים? לא רוצה לחשוב לכמה זה מגיע. כמה "חגגו" בזמן שיודעים שהם חוגגים על הקופה הריקה, ובסופו של דבר את המחיר ישלם העובד בפס הייצור. אז לא הגיע הזמן שהמנהלים והדירקטוריון ישלמו מכיסם? כולל בעיטה במקום עליו הם יושבים…

כל זה בשנת 2016, כשברור שהמצב לא טוב, שברור שהחברה בחתיכת בעיה. אז תגידו שזה לא היה גורם לחברה לא לקרוס, אז אגיד שאתם טועים, כי האנשים האלה לא היו צריכים בכלל להיות בראש אם הם לא מסוגלים להבריא את טבע, ובוודאי לא לסבך את החברה ומנגד בוודאי ובוודאי לא לקחת בונוסים בסכומים האלה. איזה חזירים. מי ניהל? העובדים ניהלו את החברה לקריסה? מי, אני? לא, המנהלים החזירים… ועוד לקחו על הדרך "צידה לדרך" של כמה עשרות מיליונים. לא להאמין!

הם פני המדינה כיום לצערי. חזיר עליון שאוכל הכל ולא משאיר לאחרים. זה לא יכול להיות. היום זה עובדי טבע, מחר זה אנחנו. זה לא יפסח על אף חלק בחברה שלנו. כל הזמן מעמד הביניים הולך וקטן. אותו מעמד שעובד וקורס. קורס בנטל של חזיר קטן שלא יודע שובע. שרוצה עוד ועוד ועוד… מה תעשו עם העוד הזה תגידו? לאן תיקחו אותו.

כן, תוותרו על הבונוסים, תחזירו אותם. תראו שאתם בני אדם לא חזירים (יסלחו לי החזירים), עכשיו אני מבין למה משווים את זה לחזירים כי זו חיה טמאה. הבנתם? חיה טמאה. תחזירו את הבונוסים. תתביישו, תחזירו אותם ולכו שלא נראה אתכם יותר. כי אתם פרצופה הפחות טוב של המדינה הזו. אנשים כמותכם הרסו את ההדדיות שהייתה פה פעם. די לדאוג רק לעצמכם. יש גם מראית עין. לכו, לכו מכאן. גם אם זה ישאיר בעבודה עוד כמה מאות עובדים. סכום כזה של 77.4 מיליון שקלים עלות בשנה, ימנע פיטורי מאות עובדים. זה לא שתישארו בלי כסף, אבל אתם הרי חזירים, תאכלו ממה שאין ואח"כ עוד תגידו שאין ברירה וצריך לפטר. בטח אין. אין כי אכלתם הכל… כי אתם לא יודעים שובע. לכו הביתה, פשוט לכו.

קראתי מאמר עם בתו של אלי הורביץ', מנכ"ל טבע המיתולוגי, שהפך את טבע לאימפריה והיא אמרה בפשטות: "כואב לי הלב, זה פשוט נורא ואיום. הפיטורים לכשעצמם הם גרועים, מה שאני אומרת שצריך לעשות את הדבר הזה בהידברות. אז המנכ"ל הזה לא מכיר את השיטה הזו, אז צריך להראות לו את הדרך. צריך להראות לו שזה כדאי לשמור על הקשר החשוב הזה של ישראל".

כשנשאלה האם המנהלים צריכים להחזיר בונוסים שקיבלו לאורך השנים, השיבה: "הלוואי שיחזירו, אני חושבת שכמו שמקבלים בונוסים, אתה צריך להחזיר. אני חושבת שארז ויגודמן (מנכ"ל טבע עד פברואר 2017), אילו היה חכם, היה קם ועושה את זה מיד כשהתפטר. הוא היה אומר: 'אני לא רוצה את כל מה שנתתם לי, לא רוצה את כל מה שהיה, טעיתי".

אבל הוא חזיר, הוא לא יחזיר. ככה זה עם חזירים, הם לא רואים אחרים. לא החיות, בני האדם הכוונה. איפה נראה דבר כזה שאדם נכשל וייקח בונוסים. איפה? רק בישראל, רק בישראל זה יכול לעבוד. אני מתבייש בזה.

לכל מי שעכשיו יגיד לי שמנהלי טבע נתנו כאן מקומות עבודה במשך שנים, אבקש שישב בשקט. הם קיבלו הטבות מס בסכומים של כמה מיליארדי שקלים בשנה, הטבות שמיועדת לחברות בינלאומיות, למרות שהיא לא חברה בינלאומית. אז לפחות עכשיו שיחזירו את זה בטובה למדינה ולא יפטרו. או שיחזירו כסף של הבונוסים המוגזמים ויצילו חלק מהמשפחות. אבל הם חזירים וזה לא בטבע שלהם.

זה גם אנחנו שקיבלנו מכות, לא רק החיילים

רציתי לפתוח בקללה, וואחד קללה מהלב… אבל אי אפשר כי זה עיתון מכובד. אז אגיד קיבינימט וזה הכי עדין שיצא לי. איך אפשר להישאר אדישים כששני חיילי צה"ל מקבלים מכות מנערות פלסטינאיות בנבי סאלח ולא מגיבים? איך? אני מצטער יקיריי, זה לא רק הם חטפו סטירה, זה גם אני חטפתי, וגם אתה ואת. אנחנו. קיבלנו יותר מסטירה, קיבלנו בוקס למעיים הלאומיים שלנו.

יש דבר כזה מוראלי לאומי. אי אפשר להגיד שלא. אנחנו גאים במדינה שלנו (רובנו…), וצה"ל עם כל הקלקולים שיש שם, ויש שם, כמו בכל מוסד אחר, זה אולי השריד האחרון של הדבר האמיתי, שכולנו מתאחדים סביבו (פעם זו הייתה כנסת. פעם…). כל מי שראה את האירוע נפגע ממנו. ישב על הספה בביתו והיה רוצה להיות לרגע שם ולהראות לבנות האלה מאיפה הדג משתין. לא בשמו אלא בשם כולנו.
החיילים מגבעתי החליטו לא להגיב למכות של הבנות ממשפחת תמימי, שהן הכל מלבד תמימות. משפחה שפעם אחר פעם מחפשת פרובוקציות ומצלמות את זה כשהן תוקפות חיילים, בצורה ברוטאלית לפעמים. אבל בגלל ששתקו להן בעבר, הן ממשיכות. זה שחייל סופג מכות ולא עושה כלום, זה אולי מראה לעולם כמה אנחנו "מוסריים", אבל גם מראה להם ולאויבנו כמה אנחנו חלשים. במזרח התיכון אתה יכול להיות הכל, רק לא חלש. כי "יאכלו" אותך כאן. במקרים מסוימים אצל שונאי ישראל אפילו תרתי משמע (ראו הלינץ' ברמאללה בשנת 2000). יש גם חוסן לאומי.

אותם חיילי גבעתי לובשים מדי צה"ל. הם לא לבשו ג'ינס וטריקו בצבע האהוב עליהם. הם שם בשמי, בשמכם. בשם מדינת ישראל. כן צריך להישאר ביהודה ושומרון, לא צריך להישאר (למרות שאם נצא טילים יגיעו לנתב"ג על בסיס יומי ויהיו זמני המראה ונחיתה גם של גראדים ושמי המדינה יהיו סגורים. ותודה לאדריכלי אסון אוסלו), זה ויכוח אחר. אבל ברגע שהם שם, הם חייבים להבין שמה שהם עושים או לא עושים, ישפיע עלינו אח"כ.

אני לא טוען שהחיילים היו צריכים להכות בבנות. ממש לא. אבל מיד לעצור או להביא תגבורת ולעצור. הרי בסוף עצרו. אז למה לא לעשות זאת לפני? או לחילופין לקרוא לעוד חיילים ולאזוק את הבנות. לא רוצים לעצור? לא צריך. אבל לא להגיב בכלל? הסטירה הזו כאבה למוראל שלנו וחיזקה את המוראל הפלסטינאי. אני מצטער שאני כזה חד, אבל זה מה שקרה. כל צבא אחר, אבל כל צבא אחר, תרשמו לעצמכם, כולל הירדני, המצרי והסורי ואפילו האמריקאי היה מגיב ובמקום. מירי בבנות, כן ירי ואני לא ממליץ על זה, ועד מעצר באותו הרגע של כל המשפחה ואח"כ מפוצצים את הבית במקום. ראינו איך האמריקאים התנהגו בעיראק ועל פחות מזה.

אבל במדינה שבה בג"צ מורה להחזיר גופות של מחבלים מהחמאס!!! כשהם מחזיקים בגיבורי צה"ל שחרפו נפשם כבר מ-2014 ולא מוכנים להחזירם, הכל יכול להיות. במדינה שבה חייל יורה במחבל שהרגע ניסה להרוג את חבריו והוא נכנס לכלא, הכל יכול להיות. השתגענו. התבלבלנו. איך חייל יגיב אם הוא חושש להיות האלאור עזריה הבא. אמרנו את זה מזמן. עכשיו בואו נאכל את מה שבישלה לנו הפרקליטות הצבאית.

מה שהכי הוציא אותי מדעתי זה שיש אנשים בתוכנו שהמילה אדיוטיים היא מחמאה עבורם. מה אני בא בטענות לעולם. יושב איזה אידיוט שאפילו את שמו לא שווה להזכיר כי זה לקח לי כמה שניות חשובות עכשיו מזמני היקר, בתוכנית של לונדון וקירשנבאום, ומתגאה שהוא חבר משפחת "התמימים" וחבר קרוב של אבי המשפחה, מתקן את הפרשנים איך צריך להגות את שם האב (בלשן עלאק), מאשים את צה"ל שהם באו לבית המשפחה ליצור פרובוקציה, אומר שזו זכותם להכות ולהדוף חיילים, כמו שמותר להכות ולהדוף שוטר שבא להיכנס לביתכם ללא רשות (נשבע לכם זה הוא אמר). והכי גרוע אומר במילים האלה: "הצבא שלכם". לך קיבינימט יא אדיוט. הפרשנים הגיבו בצורה מהוססת לדבריו ולא זרקו אותו לעזאזל, או הכי קרוב לשם, כמו שהיה צריך, והוא המשיך: "זה לא הצבא שלי". אני הייתי לוקח אותו ומעביר אותו לרשות הפלסטינאית שישרת בצבא שלהם. הרי שהטיל ייפול עליו לא ישאלו אותו מי הצבא שלו, אלא רק איפה הבית שלו בישראל.

לכו תציצו

תקשיבו ותקשיבו לי טוב, לכו תציצו. כן, כן, אתם קוראים נכון, לכו תציצו. לכו. אני לא רק אומר לכם, אני דורש מכם, כמעט מצווה (בסדר לא מצווה. תירגעו). הנה שוב, לכו תציצו. תציצו קצת במה שהילדים שלכם עושים. לפעמים מטר מכם ואין לכם מושג. לכו עכשיו שלא תצטערו אח"כ.

תראו, אני כבר בן עשרת אלפים אולי. מתוכם 25 שנה כמורה. מתישהו הפסקתי לספור את כמות ההורים שאני סיפרתי להם מידע חשוב על ילדיהם, שלא ידעו עליו. רוב ההורים היו מופתעים, טענו שזה לא יכול להיות, לא הילד/ה שלהם. שאני טועה. כמעט אותו מספר הורים אח"כ הגיעו להתייעץ איתי מה לעשות, כי כנראה מה שאמרתי להם היה נכון. עצוב.

תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב פעם שנייה. אתם ההורים שלהם, לא הם שלכם. אל תהיו חברים שלהם. אתם קודם כל צריכים לדעת מה עושים הילדים. אין לזה גיל. פעם אמר לי אדם חכם: "ילדים קטנים, צרות קטנות". אז צחקתי, אמרתי מה הוא בכלל מבין "הזקן" הזה. היום אני מבין כמה הוא צדק. ילדים גדולים, צרות גדולות…

כן, כן אתם ההורים שלהם. לא אמרתי לכם לריב איתם על כל דבר, לעשות פיצוץ מכל זבוב ולגרום להם לא להאמין בכם או לא לשתף אתכם. צריך גם להקשיב, ברור. אבל ויש אבל גדול. תחטטו להם בנייד, תכנסו למחשב שלהם, תפתיעו, תשאלו עם מי הם מדברים, על מה. לא שהם עושים תמיד משהו שלא טוב, אבל לפעמים שיקול הדעת שלהם לא נכון והם מדברים או עושים דברים, שאלוהים יעזור להם. או נכון יותר לכם, כי אתם תצטרכו לעזור להם.

לפעמים הילד יושב מטר וחצי ממכם, בדלת סגורה ואתם לא מבינים באיזה עולמות הוא נמצא. עולמות שיכולים להיות המקום האחרון שתרצו שהילדים שלכם יהיו. שלא לדבר על ילדים שיכולים נניח להיות מוחרמים בקבוצות הוואטאספ או בפייסבוק, שם הם מקור להתעללות בזמן אתם חושבים שהכל דבש צרעות. לא, אין פה טעות. צרעות עוקצות. אין שם דבש. זה יכול להגיע עד מוות (לצערי, לצערי ושוב לצערי, זה כבר קרה). לפעמים הילדים נמצאים מרחק כמה צעדים מכם, אבל בפועל הם נמצאים במחשב מרחק עצום מכם, מדברים אלוהים יודע עם מי (אני מניח שהוא יודע. אתם לא…), ואם לא תגיעו לעזור לו הוא עלול לעשות משהו שיפגע בו. בכל דרך אפשרית.

תתפלאו. זה השלב שאתם בוודאי צריכים לשבת, אז קחו כסא. הילדים רוצים שתעזרו להם, שתבדקו אותם. הם אולי אומרים: "מה אתה מחטט לי בדברים", אבל בפנים עמוק הם יודעים שזה תפקידכם. כמה פעמים ישב אצלי ילד בשיחה כמורה, מנהל שכבה ואמר לי: "ההורים שלי לא מתעניינים". זה לא שאתם לא מתעניינים, אלא שאתם רוצים להראות כהורים מתקדמים שלא מתערבים. לא מתקדמים ולא נעלי סנירקס (לא אוהב את הנעל הזו, אז לכן הדימוי). תתערבו, תשאלו, תבדקו.

יודעים למה? כי בסופו של דבר הזעקה תגיע אליכם. הם יפנו אליכם, כי הם יצטרכו עזרה ואתם הרי הכי קרובים, הכי זמינים (לפעמים גם המורים), והם באמת בדרך כלל הכי סומכים עליכם. הבנות שלי יודעות לדוגמא, שברגע האמת בכל שעה, בכל יום , כולל הושענה רבא (הקטע עם הושענא רבא היה בדיחה, להקלת האווירה המתוחה בטור הזה…), אני אהיה שם. לכן המחיר שהן משלמות זה שאני "מתערב", שואל וגם בודק. אל תגידו לי הן קטנות. הן לא. 18 ו-21 זה לא קטנות. אל תגידו לי אתה מגזים, אני לא. אין גיל לצרות במיוחד בעידן הסלולרי, מחשבי, אייפדי, טאבלטי (מה שכחתי, חטייאר שכמוני) ואין גיל לפנייה של הילדים ברגע האמת להורים. ריבונו של עולם, הרי אתם עדיין פונים להורים שלכם גם בגילכם. אז הם לא יפנו?

תציצו רבותיי וגבירותיי. תשאלו מה עשו ועם מי דיברו ואם אתם מזהים משהו חדש, מישהו חדש, תשאלו. אל תתביישו. הבושה הזו תעלה לכם אח"כ ביוקר. תשמעו לי, האמא "החטטנית", או האבא "החופר", כמו שהם בוודאי ישמחו "לברך" אתכם, יהפכו בשעת צרה, לאמא ואבא "הגב החזק" שלהם, "חבל ההצלה". מניסיון.

ואל תשכחו. אלה הילדים שלכם. שלכם!

גם בית לחם היא בינלאומית

כמה מילים נשפכו על העובדה אם נשיא ארה"ב דונאלד טארמפ, יחתום על הצו שמאשר אם ירושלים היא בירת העם היהודי מבחינת ארה"ב או לא. כמה מילים… עייפתי מלקרוא. האמת לא רק עייפתי, התרגזתי.

בשנת 1995 ארה"ב קיבלה החלטה שירושלים היא בירת ישראל, אלא שאפשרה לנשיא לחתום כל חצי שנה על דחיית העברת השגרירות מתל אביב לירושלים. שגרירות שהועברה לתל אביב לאחר שמנחם בגין זיכרו לברכה, איחד את שני חלקי העיר, המזרחית והמערבית לעיר אחת מאוחדת תחת שלטון ישראל. מאז כל חצי שנה דוחים את ההחלטה. משנת 95' כל נשיא וסיבותיו או נכון יותר פחדיו… טראמפ, שהבטיח שיעשה זאת במהלך מערכת הבחירות שלו, חתם לפני חצי שנה בכל זאת ועכשיו כולם חיכו לראות מה הוא יחליט. יחתום או לא.
אני יודע שזה חשוב מבחינה בינלאומית ואני לא מקל בזה ראש. אבל זה מעניין לי את החלק עליו אני יושב, לפחות מהבחינה ההיסטורית. אין עוד עם אחד שהכריז על ירושלים כבירתו. רגע שנייה, אכתוב את זה בהבלטה – אין עוד עם אחד שעשה זאת. תאהבו או לא, סורי זו ההיסטוריה. לטראמפ יש אפשרות להיות חלק מההיסטוריה הזו. עליו פשוט לא לפחד, לא להיכנע לאיומי הטרור שאם זה יקרה אז התגובה תהיה קשה. נו אז מה. זו מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות של נשיא ארה"ב? איומי הטרור? אני מקווה שלא.

העולם יכול עד מחר לטעון שירושלים היא בינלאומית. העובדות מדברות אחרת. רק דוד המלך הכריז על ירושלים כבירתו והעביר את משכנו אליה. אם תראו לי עוד עם אחד שעשה זאת, כולל הפלסטינאים (בנינו הרי משפטית אין עם כזה. זה קשור לרומאים שקראו לארץ ישראל, או יהודה, בשם סוריה- פלשתינה כדי למחוק את שם ישראל. אין קשר לפלסטינאים לעם הפלישתי הקדום. מה לעשות אין. בעצם רק ברצון למחוק אותנו יש קשר).

כולם טוענים שעל פי תוכנית החלוקה מלפני 70 שנה (כ"ט בנובמבר), שהכריזה על מדינה יהודית וערבית (שימו לב ערבית, לא פלסטינאית. למחרת הערבים פתחו במלחמת העצמאות והפסידו את חלקם) וכי אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. כל העולם מאז טוען שירושלים היא בינלאומית. רגע, רגע, רגע, למי שלא שם לב… גם בית לחם. מה איתה, גם היא אמורה להיות בינלאומית. הנה זה באותה החלטה מלפני 70 שנה.

אני לא ראיתי ובוודאי לא שמעתי אף מדינה שטוענת היום שבית לחם היא עיר בינלאומית. הפלסטינאים לא רק טוענים, אלא לא מוכנים לשמוע אחרת. הם גם עושים לא מעט כסף מכנסיית המולד בבית לחם (הייתי שם במו עיניי וראיתי, אז שלא יספרו לכם אחרת) מהתיירים הרבים שמגיעים לראות את המקום שעל פי ההיסטוריה נולד בו המשיח שלהם, ישו. אף אחד לא אומר להם שזה בינלאומי. אז למה המוסר הכפול? ירושלים כן, בית לחם לא?

בכלי התקשורת דווח כי אבו מאזן מתקשה לגייס מנהיגים ערבים נגד הכרה אמריקנית בירושלים. יו"ר הרשות הפלסטינית התקשר לכל מנהיגי המרחב הערבי והאסלאמי, וביקש לכנס כינוס חירום של הליגה הערבית וחבר המדינות האסלאמיות. רגע, הוא יודע שזה כולל גם את בית לחם? ברור שהוא יודע. העולם יודע? ברור שהעולם יודע. אז למה? למה כולם שותקים ורק ירושלים "בראש שמחתם".

טראמפ , אומנם לא יקרא את הסברים האלה (אולי מי יודע. ברור שלא נו), אבל המסר חשוב מאוד כאן, בעיקר לנו. אנחנו קודם כל צריכים להפסיק בנינו כל הזמן לדבר על ירושלים המערבית או המזרחית, צריך לדבר על ירושלים אחת. כשפה נהיה כולנו בדעה אחת, זו התחלה של משהו. אבל כשבנינו אנחנו עדיין חושבים שאולי כדאי לתת את החלק המזרחי לרשות הפלסטינאית, תמורת שלום (לא הגיע הזמן שנבין שצריך להגיד שלום לשלום? זה לא יקרה לצערי), ואולי היא בכל זאת בינלאומית, אנחנו מחזקים את הטענות לחלוקת ירושלים.

עזבו, זה לא יקרה. לא משנה מי יהיה בשלטון, את ירושלים כבר לא ניתן לחלק. בדיוק כמו שאת העם היושב בציון אי אפשר לפזר. הלו, בדקתי במפות, בינלאומית או לא, אין לנו ארץ אחרת.

החיים במינוס – לשנות קצת את הרגלי הצריכה

אם יש משהו שאני לא אוהב, זה לשחק את החכם הגדול שיודע הכל. גם אני הרבה פעמים נותן עצה ומבין שנהגתי הפוך בחיי ממה שהרגע נתתי… זה לא חדש, זה קורה לכולם. אבל הפעם אני רוצה לשאול אתכם שאלה אישית, תענו לעצמכם ואחרי שתענו לעצמכם אתן לכם תשובה, שאיך אגיד לכם, אמרתי לעצמי והיא עזרה לי. מאוד. אפילו שינתה אצלי לא מעט.

אני כמו כל אחד כמעט מכם חייתי במינוס. חבילות של מינוס. כולה מורה בבית ספר. שכיר. כל פעם שנכנסתי לבנק הייתה הפקידה מחייכת מאוזן לאוזן (והיא באמת אישה חייכנית), ואומרת לי משהו בסגנון כזה: "מר סידי, אולי אפשר להציע לכבודו איזו הלוואה טובה? יש פה עסקה טובה לעובדי מדינה/רשות ציבורית/מנהל ממשלתי וכ"ו, בריבית מאוד נמוכה. קח לך 8 אלף 10 אלף, תחזיר במשך 3 שנים בריבית כמעט אפסית. זה שווה". ואני? אני הייתי מתפתה. הכסף היה נגמר אחרי חודש, החוב לא. ככה גם הציעו לי ולכם אני בטוח, כסף לרכב (אני סירבתי, אתם בוודאי שלא), לחו"ל, לשיפוץ ועוד… ועוד… ועוד…

שלא תתבלבלו לרגע. זה לא בגלל העיניים היפות שלכם (הן יפות. אני בטוח). הבנק רוצה למכור לכם כסף. תחשבו על סופרמרקט, רק של כסף. אחד כזה שרוצה "לדחוף" לכם עוד מבצע ועוד מבצע. רק שבמקום 2 שמפו במחיר אחד, או 5 במבה ואחד מתנה, הוא מוכר לכם כסף. אתם קונים ונכנסים למינוס. רגע,רגע, לא הכנסנו לזה את האשראי שקיבלתם לקנות בו דברים שאתם לא צריכים כי "אכול ושתה היום, כי מחר נמות". ככה כל החיים שלכם. מינוס אחד גדול. כמו מפלצת שכל הזמן הולכת וגדלה והבעיה היא שאתם מפטמים אותה.

אבל יום אחד אתם מקבלים טלפון מהבנק כי חרגתם מהאשראי וכי אתם צריכים לכסות את הכסף. "אולי עוד הלוואה"?, תציע הפקידה החייכנית ואתם בלית ברירה תיקחו. רק שהפעם רק בכדי לשלם לבנק. לא עבורכם. ככה נכנסתם למעגל שלא נגמר, למערבולת. חיים וכל מה שיש לכם הוא בעצם של הבנק או במינוס אינסופי.

עכשיו לכו תצאו מזה. כי הגיע "יום הדין" ואתם בחיים. לקחתם, לקחתם בזבזתם ובזבזתם ומה נשאר? כלום. סליחה, נשאר המינוס הענקי, שאתם צריכים לכסות. חלק מכם לא עומד בזה ושואל את עצמו איך הגיע למינוס הענק הזה? איך אישרו לכם. איך? כי הבנק הוא "הדיל" ואתם הצרכנים.

כן, גם אני הייתי שם. גם אני הייתי "נרקומן" של כסף. מצטער על ההשוואה. אבל הייתי כזה. הגעתי למינוסים שכל מה שעשית זה רק להחזיר ולהחזיר בכדי להקטינו, ומפלצת המינוס לא קטנה, רק גדלה. כבר לא עניתי לטלפונים מהבנק, כי לא הייתה לי תשובה. הפקידה החייכנית כבר לא הייתה כזו חייכנית ואמרה כי היא חייבת את הכסף. כי יחזירו לי דברים. אבל יש לשלם גן, בית ספר, משכנתא, רכב, טלוויזיה, חשמל, כבלים, גז, ארנונה, מים, מה? איך תחזירו? מצטערים הם יגידו לכם. בעצם אומרים לכם. אתם מכירים על מה אני מדבר, מכירים אבל בדרך הקשה.

תחזיקו חזק, יש פתרון. אני עשיתי אותו. לא, לא הלכתי לסדנא של כלכלה ברגע, או לקואצ'ר, אם כי אני לא נגדם. כל מה שיכול לעזור אני בעד. אני עשיתי דבר אחד. נכנסתי לבנק, אמרתי להם שאני לא יכול לעמוד בזה יותר, כלכלית וגם נפשית והשגתי פריסת תשלומים, שעלתה לי בהמון זיעה. דבר שני, עברתי את הכביש והלכתי לבנק הדואר (למרות התור והשירות הלא טוב. מניסיון, סורי). פתחתי חשבון שם. שם לא נותנים לך מינוס. מה יש לך עם זה תחיה. הוצאתי כרטיס אשראי דיירקט (שזה כסף ישיר מהבנק יורד. אין לך, לא יעבור. יש לך, יעבור). ורחמנא ליצלן למדתי לחיות עם מה שיש לי.
אח"כ לקחתי את כרטיס האשראי שלי. לקחתי מספריים (אם אין לכם, תבקשו מהשכן, גם הוא עשה את זה פעם אני בטוח…) וגזרתי את האשראי. עשיתי הוראות קבע למה שירד מהאשראי לפני כן, בבנק הדואר ומאז אני חי עם מה שיש. אין, אז אין. נקודה סימן קריאה. לא לוקח הלוואות, לא קונה כסף יותר משום בנק.

אני יודע שאתם כרגיל בחלק הזה אומרים שאני הוזה ואיך אפשר לחיות בלי מינוס ועם כסף מזומן. ואיך תקנה משהו שצריך לחלק לכמה תשלומים. א. לא אקנה. אם לא זה חיים ומוות לא אקנה עד שאתייצב כלכלית. ב. בנוסף, כשאתה משלם סכום במזומן אתה חושב על כל אגורה שיוצאת מכיסך ונעלמת מול עינייך. כי כשאתם קונים באשראי אתם לא רואים את הכסף, זה פסיכולוגי, אז לא אכפת לכם. נהפכו, כל מה שאתם עושים זה תפילה מהירה לאל הטוב שבמרומים שהכרטיס יעבור (למרות שבנינו אם הוא אוהב אתכם עדיף שלא יעבור…). אבל לא מבינים שאת הכסף שאתם לא רואים עכשיו, תראו מהר מאוד עוזב את החשבון ועוד עם ריבית של נושכי נשך. שוק אפור פראיירים לידם. ואין לי מילה טובה אחת על השוק האפור, אל תטעו.

כן יקיריי, זה אפשרי. תראו שבהתחלה זה יראה לכם כמו תרופה. מה, אי אפשר לבזבז ולחיות מעל "הפופיק"? מה, אי אפשר לקנות מה שרוצים? ההפך, קונים. רק מה שצריך. וחוץ מזה רק שתדעו שלכל תרופה מתרגלים. אח"כ הטעם לא כזה נורא.

זוגיות. לא בכל מחיר

הנה אני אומר מראש, אני אחרי שתי מערכות נישואין. אז חסכתי לכם את הביקורת ואת "הציקצוק" כאילו מה אני מבין ואיך אני זה שמדבר על זה ועוד מייעץ. אז זהו בדיוק הפוך. דווקא אני, שהייתי גם בזוגיות וגם הייתי לבד, יודע להעריך זוגיות טובה. איך אני אומר לעצמי? מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך…

אני אדם של זוגיות. אל תתבלבלו, אבל ויש אבל מאוד גדול. זוגיות היא משהו שחייב להיות טוב. חייב לעשות לכם טוב. פשרה אפשר לעשות עם פלסטינאים, לא עם מי שאתם חיים איתו. אם כל הזמן זה פשרות, אז לא נהנים באמת, אלא חיים את הפשרה. לא באתי לעולם להתפשר. באתי ליהנות מהסיבוב החד פעמי הזה פה בכדור הארץ. מצטער. אני לא אומר שצריך לריב על כל דבר, אבל כל הזמן לחפש פשרה, זה ללכת על "ביצים", זה במקרה הטוב מעייף, או במקרה הגרוע יותר לוותר על עצמך.

כמה מכם מתלבטים במהלך היום האם לעלות הביתה או להיות עוד שעה בעבודה (שזה מותה של הזוגיות באופן רשמי אגב). כמה מכם אומרים לעצמם אני "מת חי". אני מצטער שאני ישיר, אני כזה, לי אין בעיה להגיד את האמת. נכון אני "חכם גדול" (חכם סידי לא?), אני אומר את זה כי אני לבד ולא עושה חשבון לאף אחת, אומר את מה שאתם חושבים ומפחדים להגיד.

אני יודע, אתם אנשים אחראים לא כמוני, זה נכון. רבים מכם יושבים, קוראים ואומרים שאני קשקשן בלתי נלאה וחסר אחריות כי אני לא נשארתי נשוי או בזוגיות למרות הכל, בשביל הילדים. יקיריי, אתם צודקים. אין רגע שזה לא אוכל אותי. אבל היי, אפשר להיות אחלה אבא שבעולם גם כשאתה לא נשוי. ההיפך, כשאתה לא נשוי אתה מקפיד יותר זמן איכות עם הילדים. חוץ מזה, לא מתגרשים מהילדים, לא נפרדים מילדים בזוגיות, אלא רק בן או בת הזוג. רק שתדעו. חוץ מזה, מתישהו הילדים "עוזבים את הקן" (ולא סופרים או מעריכים את ההקרבה שלכם) ואתם נשארים "ציפור זקנה" שאין לה כבר כנפיים לעוף. ואתם מתים לעוף.

ברור שעכשיו החורף ומה זה בא לכם להיות בזוגיות. אז בא לי… נו אז מה. אתם בוחרים בת או בן זוג לפי השמש והגשם? מה אתם לוח שנה? לפעמים הזוגיות הטובה ביותר היא עם עצמכם. לא צריך מישהו לידכם בכדי להיות "שלמים". די עם המשפטים: "בלעדייך אני חצי בנאדם". אתם בנאדם שלם עם עצמכם.

יקיריי, אני בעד זוגיות. בעד, כן. אבל רק אם היא גורמת לכם לרצות לרוץ אל בן הזוג. די, זה לא התקופה של ההורים שלנו שישבו וסבלו רק כי חס וחלילה שלא יגידו שהם נפרדו או התגרשו. רבותיי וגבירותיי, אם אתם עסוקים כל היום בלריב וכל היום סובלים מזה, אז בשביל מה? כמה פעמים אתם רואים מישהו שסובל/ת בזוגיות, מייעצים להם שזה לא שווה ומפחדים לעשות כמו שהצעתם.
"הפחד משתק". את זה לא אני אמרתי. הפחד ממה יהיה לא נותן לכם לעשות את הצעד הזה לעזוב. זוגיות באה מהמילה זוג. שניים. "הילכו שניים אם לא נועדו", כתוב במקורות. בדיוק. רק אם נועדו. אין "נועדו" בכח. אם לא נועדו, שלא יילכו.

אני יודע שבשלב הזה יש מי שעבר לקללות נגדי. זה בסדר, אני רגיל. חלק מכם אומר שאני עושה טעות. גם צודק. אבל לפחות אני עושה את הטעויות שלי, אף אחד לא אומר לי לעשות ככה, או ככה, למה המגבת פה? למה הכוסות לא בכיור? למה לא פתחת/סגרת חלון (תמחקו את המיותר) למה ולמה ולמה? ככה וככה וככה. כי ככה בא לי. בא לי לחיות ככה. זה עושה לי טוב. מאחר והרופא שלי הודיע לי שלא חיים פעמיים, אז אני רוצה לחיות פעם אחת טוב.

יש פתרון, אני נשבע לכם. זוגיות יכולה להיות בריאה. אם פשוט כל אחד מאתנו לא ינהל את האחר. ברגע שהאחר/ת מתחיל לנהל אותנו (והם מנסים כל הזמן בלי הפסקה ובלי להתעייף מזה), אז זה כבר לא שווה. בדקתי לאחרונה, אין עליי כפתורים. אני לא טלוויזיה ולא איי רובוט. אף אחד לא ינהל אותי. זהו. היחיד שאני מרשה לו לקבוע לי זה… אני.

יש זוגיות טובה. זוגיות טובה בעיניי זה כמו חוג. מצטער. ממרומי גילי והתובנות שלי זה הפתרון כרגע (אלא אם כן יוכח אחרת). תראו שבעתיד חלק לא קטן מאלה שיורקים עכשיו לכיוון הנייר, כאילו זה אני, יסכימו איתי. זוגיות טובה היא כמו חוג, שוב אני חוזר. להיפגש פעמיים או שלוש בשבוע, או מקסימום גם לסופ"ש וביתר הזמן לתת קצת לאחר להתגעגע, המובן מאליו הופך להיות שבלוני, רגיל. תיזכרו כמה פעמים התרגשתם בהתחלה שאספתם או הגעתם לבני הזוג, שהתלבשתם, התאפרתם עבורם. עכשיו זה עוד יום ועוד פעם לראות אותו/אותה. להיות עם איזה קוקו/בלוף, או חולצה זרוקה כשאתם יחד (אבל לעבודה תדפקו הופעה…). כן יקיריי, הריגוש עושה לכם טוב. תנסו אותו.

טוב סליחה אני הולך להתרגש ממישהי חדשה.

תתכוננו – זה יגיע גם אלינו

איך אני שונא להיות האיש הזה שלא אוהבים לשמוע אותו. נו, זה שאומר את האמת. אתם יודעים. קל יותר להיות פופוליסט ולספר כמה הכל יפה, ורוד ועם ישראל חי. מה לעשות… עם ישראל חי וזה מצוין, אבל תמיד יש אבל.

הפעם האבל הוא בנוגע לרעידות האדמה. באמת. תשבו. או נכון יותר תחזיקו חזק. השבוע התרחשה רעידת אדמה באזור עיראק-איראן. מדברים על כמה מאות של אנשים שמתו, עוד אלפים שנפצעו ונותרו ללא קורת גג ועדיין מוצאים ניצולים מתחת להריסות. העוצמה הייתה 7.3 בסולם ריכטר. עוצמה שכבר פוגעת גם בבני אדם ולא רק במבנים. הרגשנו את זה אפילו כאן. חלק סיפרו שהרגישו, חלק "דמיינו" והצטרפו להמון שהרגיש, אבל תוך כמה ימים עברו לשגרת היום. אז לא. תעצרו רגע. קחו נשימה ארוכה, אתם תזדקקו לה בהמשך הטור הזה.

מי שחושב שרעידת האדמה היא נחלת איראן-עיראק או טורקיה בלבד, אז יש לי חדשות בשבילכם. לא רק שזה אולי יתרחש פה, זה חייב להתרחש פה. מצטער. זו האמת. מילה של מורה לגיאוגרפיה (אופס, מסתבר שאני כזה).

נעשה את זה מאוד פשוט. מה שגורם לרעידות אדמה הם לוחות טקטוניים. לוחות אדמה ענקיים (יש 15 כאלה) שמרכיבים את הקרום, שזה בעצם המקום שעליו אנחנו חיים. הקרום אינו אחיד והמקום המסוכן ביותר הוא בין החיבורים של הלוחות הטקטוניים, כי המגמה (זו שאתם רואים שיוצאת מהאדמה כלבה) לוחצת כל הזמן על הקרום. עד כאן ההסבר המדעי הפשוט. אז למה זה מעניין אותנו? המקום המסוכן ביותר הוא בחיבור בין הלוחות. שם החיכוך הוא הכי גבוה.

זה מעניין אותנו כי ישראל נמצא בדיוק, אבל בדיוק, בין 2 לוחות טקטוניים, הלוח הערבי והלוח האפריקאי. מה שנקרא ובוודאי שמעתם, "השבר הסורי האפריקאי". היו פה רעידות אדמה, יהיו פה רעידות אדמה. אין שליטה על זה. סורי.

אחרי שלקחתי לכם את הראש, אקח לכם את הנשימה… כל 80 עד 100 שנים מתרחשת פה רעידת אדמה. בפעם האחרונה שהייתה פה רעידה הייתה לפני 90 שנה. מה שמלמד שבתוך עשור אמורה להתרחש פה וואחד רעידת אדמה שהארץ פה תרעד. לא רק תרתי משמע. יהיה פה בלאגן לא קטן.

תראו, אנחנו מדינה מפותחת ונערכים לרעידה. עושים תרגילים בבתי ספר וגם מידי פעם עושים תרגיל ארצי במקומות אחרים. בנינו, מסמנים וי… אבל השאלה היא מה באמת יהיה בזמן רעידת אדמה. עד כמה המדינה ערוכה לזה. לדעתי האמת נמצאת אי שם באמצע. יהיו מקומות שבהם תהיה יותר בעיה וכאלה שפחות. אבל ושוב יש אבל, זה גם תלוי במבנים בהם אנחנו גרים. רוב המבנים הם ישנים, ובאלו שאין תמ"א 38, שזה חיזוק מבנים לרעידת אדמה, תהיה קריסה. מצטער, זו האמת. האם אני סומך על המדינה? ככה. ברור לי שיהיה מאמץ לעזור, כמו שגם ברור לי שיהיה פה אי סדר אחד ענק. כי כאלה אנחנו, עד אסון לא מתעוררים.

דבר ראשון רשת החשמל תקרוס ואח"כ המים. האם בתי החולים יוכלו לקלוט את העשרות, המאות ונקווה לא האלפים שיגיעו לחדרי המיון? ברור שלא. רעידת אדמה אי אפשר לצפות, לפחות לא בינתיים, אבל ישראל לא עושה מספיק. אנחנו "ישנים" קצת בעמידה מה שנקרא. תראו כמה התקדמה התמ"א 38 בשנים האחרונות, בכדי להבין שיש כל כך הרבה מבנים שעוד לא חוזקו. אל תסתכלו על איראן, גם כאן יש מבנים בני 50 שנה ויותר. הם לא יחזיקו מעמד ברעידה. מצטער. מי שבונה על כך, לא מבין מה בנו לו. כי בעבר הבנייה לא נבנתה לרעידות אדמה, אלא להתיישבות מהירה. פעם בבתים הישנים בנו עמודים עמודים מטרים בודדים בתוך האדמה, וקיוו שהרבה עמודים יחזיקו את הבניין. אז זהו שלא (כן כן, גם אתם הגרים על בנייני עמודים).

מצד שני, יש לישראל את יחידות החילוץ הטובות ביותר בעולם. אז אל תדאגו, אחרי שהבניינים יקרסו וחלקם יקרסו, יהיה מי שיחלץ אתכם. או לפחות ינסה לעשות זאת. אני יודע שזה נשמע ציני ובאמת זה ציני, אבל זו גם האמת. אי אפשר להילחם בתופעת טבע במאה אחוז, אפשר לנסות. צריך לנסות. בישראל מנסים ככה 50 אחוז, בסגנון "הסמוך", כרגיל אבל אח"כ לפחות נהיה רציניים במאה אחוז, נספור את המתים, הפצועים ונשמח מכל אחד שחילצנו מההריסות. ונחלץ. אז אל תהיו רגועים.

ויש לי עוד מילה לנתניהו. לא, תירגעו, אני לא מתכוון להאשים אותו ברעידות האדמה. בוא קח עצה מחכם סידי, תצא גדול, ענק. לך תציע לאיראנים עזרה עם "יחידות ההצלה" של ישראל. כל העולם יהיה בהלם. ישראל מציעה לאיראן עזרה? נצא ענקים. אל דאגה האיראנים לא יסכימו, כי אז אפשר להגיד שלום לשלטון "האייטולות", שנעזרו באויב הציוני, כי הוא מתקדם מהם. אבל אתה ואנחנו נצא מחוזקים מזה. לא כמו חלק מהבניינים שלנו פה.

שיירקבו

אתחיל באיום. איום אלקטוראלי, לא חס ושלום פיזי. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אם אתה או מדינת ישראל שאתה עומד בראשה, תחזירו לחמאס את גופות חמשת המחבלים בני המוות, ללא קבלה חזרה את גופות החיילים אורון שאול והדרן גולדין ז"ל, אתה לא ראוי לשלטון. האמן לי, לא אהיה היחיד שיחשוב כך.

חמש גופות של מחבלי חמאס נמצאות בידי ישראל, לאחר שישראל פוצצה מנהרת תקיפה של חמאס שנועדה לפגוע בנו. טוב עשה מי שעשה שלקח את הגופות, כקלף מיקוח. לא רק החמאס יכול. חמאס דורש את הגופות (חה חה חה) וטוען שאם לא נעשה זאת "ידעו איך להחזיר אותן" (מה תעשו תירו עוד טילים? בני בליעל). הגיע הזמן להחזיר באותו מטבע. לא תחזירו את גופות חללי צה"ל הגיבורים (כך אני רואה את מי שנלחם למען הביטחון שלי, גיבור) אורון שאול והדר גולדין ז"ל, לא תקבלו את הגופות הבזויות של מפקדי הטרור שלכם חזרה. ואוי למי שיגיד לי שמבחינה מוסרית זה לא בסדר מה שאני אומר. שיילך לעזה.

שלוש שנים מחזיק החמאס מאז "צוק איתן" בגופות הגיבורים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל. אמו של גולדין פנתה בדבריה לראש הממשלה ביולי השנה, כשמלאו שלוש שנים לנפילת בנה, ואמרה כי לא חשבה שתצטרך להתחנן בכדי שיחזיר את גופת בנה. תגידו מה קורה פה? חייל יוצא להגן עלינו בגופו, בחייו, ולא חוזר? איך יכול להיות כדבר הזה? איך?

אני לא מאשים את ראש הממשלה באופן ישיר. הוא לא אשם שאלה אויבנו הנוראיים, בני השטן (ואני מתכוון להנהגה שם בעיקר). אנחנו לא יכולים לבחור את שכנינו. כמה שנאה יש לי אליהם ואל תקשקשו לי עכשיו שהם נלחמים למען מדינתם, כמו קשקשנים שונים שלצערי שמעתי ושומע. הם קיבלו מדינה. הם רוצים לקבל את כל המדינה, כולל זו שלנו. אז תעשו לי טובה בלי בלבולי מוח. עכשיו יש לנתניהו הזדמנות להסתכל לנו, לעם שלו בלבן של העיניים ולהגיד: "אל תדאגו, לא מחזיר להם ציפורן של הכלבים האלה. רק כשגופות בנינו יחזרו הם יקבלו את הגופות חזרה". מצידי מר נתניהו רק אז תחזיר להם אותם בפחי זבל. שם מקומם.

אל תביאו לי את הסביבון, אל תדברו איתי על מוסר. במהלך "צוק איתן" נתנו למשפחתו של איסמעיל הנייה, אז ראש חמאס עזה, טיפול בבתי חולים בישראל, ומה קיבלנו בתמורה, "טיפול" ממנו בטילים? מה נהיה פה? אתם מתארים את ארה"ב מטפלת במשפחתו של נשיא צפון קוריאה שמאיים, רק מאיים עליהם בטיל גרעיני? נראה לכם? בחלומות. ישראל צריכה להיות מוסרית, רק עם מי שמוסרי מולה. נתניהו, שידוע במשפט: "יתנו, יקבלו. לא יתנו, לא יקבלו…", צריך להתחיל לא לתת כי לא קיבלנו. מצטער מר נתניהו. אתה תאבד את הקול שלי ויודע מה? לא רק את שלי. בוא נראה אותך מחזיר להם משהו ללא תמורה.

רגע, עוד לא דיברנו על ישראלים שנמצאים בחיים בידי חמאס והם לא מחזירים אותם. אברה מנגיסטו, הישאם שעבאן א-סייד ו ג'ומעה אבראהים אבו ענימה. גם הם צריכים להיכלל בכל עסקה עתידית. אבל הרגלנו את אויבנו שעבור ישראלי אחד ניתן מאות בתמורה. אז הם עושים מכפלה של מה שיש בידם ורוצים למקסם את זה. מי שיחזיר את גופות חמשת מחבלי החמאס הנתעבים, כתם ידבק בו לעולם. הנה אמרתי.

לשם שינוי הייתי רוצה לקראת סיום, לא להביא דברים שלי. הייתי רוצה להביא את דבריו של אביו של הדר גולדין ז"ל בטקס לציון שלוש שנים לנפילתו וחטיפת גופתו על ידי ממשלת הטרור של חמאס, בבית העלמין שבכפר סבא, וגם כאן כמו אצל אורון שאול ז"ל, מול קבר ריק: "הייתה כאן ערבות של המדינה להביא אותם לקבר ישראל. הייתה כאן הבטחה של השרים ושל ראש הממשלה. אנחנו דורשים שזו תהיה השנה האחרונה שהדברים הרציניים שנאמרו כאן על ידי נציגי הממשלה לא יהיו יותר באוויר. אנחנו צריכים הנהגה, היא זו שאוחזת בהגה ולצערי אני חש בושה מההתנהגות של ההנהגה".

הבנתם? כי אני הבנתי. "זו בושה" אומר האב, זו הפקרה אני מוסיף. הם היו צריכים להגיע לקבר ישראל עוד באותה תקופה. מצידי לא להעביר כספים שמגיעים להם, לא לאשר יציאת בכירים מעזה דרך ישראל (וזה קורה). הכל לא. להבהיר להם בשפת המזרח התיכון: "את הילדים אתם תחזירו, או שתחנקו לכם איפה שאתם נמצאים". פה במזרח התיכון סלחנות נתפסת כחולשה, לא כמעשה מוסרי.
נתניהו תסתכל אליי רגע. אני יודע שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אני מבין שמה שאני יכול לכתוב בטור פה על הנייר, לך יותר קשה לעשות במציאות. האמן לי, אני מבין. אבל יש בידך 5 גופות מסריחות, תדאג לנצל את הסירחון הזה עד תום. תחזיר את הבנים הביתה. כולל החיים ושאינם חיים. עשית את זה עם גלעד שליט בחיים וזה שלך לנצח. תחזיר גם את מי שבידיי החמאס. לא נשכח לך גם את זה.

הרגו את ההוראה

נתחיל בגילוי נאות. למי שלא ידע, מיד יידע, אני מורה בתיכון זה כבר מעל שני עשורים. הגעתי להוראה מאהבה, עם תשוקה למקצוע. אני אוהב ללמד. מאוד. הוראה עבורי היא המקום החשוב ביותר שניתן לאדם. אני יכול ליצור "בחומר" הכי חשוב, העתיד. בילדים שלנו. לעזור להם לעשות משהו עם חייהם, לבנות להם את העתיד, וכן גם להיות אנשים טובים יותר.

עד כאן החלק האופטימי. מעכשיו אני מצטער, תגלו את האמת המרה "מאחורי חדר המורים" (נשמע מסתורי משהו…). שני ארגוני המורים (שעד היום אני לא מבין למה צריך שני ארגונים למורים, כנראה רק בשביל ג'ובים לבעלי תפקידים), "ארגון המורים" ו"הסתדרות המורים", הרגו את ההוראה. אני לא רוצה להגיד הרסו, כי היא עוד קיימת, אבל הם הפכו את התלמידים והמורים ל"עובדים" במפעל. חס ושלום, אני מעריץ אנשים שקמים בבוקר והולכים למפעל, אבל הוראה צריכה להיות שונה. המורים והילדים לא עומדים מול מכונה כל היום.

אבל לצערי זה מה שקרה. ארגוני המורים, "הסתדרות המורים" ו"ארגון המורים", חתמו במו ידם על אחת העוולות הגדולות ביותר שנוצרו בחינוך. הם יצאו בהצהרות ובתרועות, אבל המציאות היא קול ענות חלושה. אני בא בטענות לשרים, הם רצו להראות הישג, גם אם אין בו הישג. הם אנשים פוליטיים, הם לא מורים. אבל אנשי ארגוני המורים לא אמורים להיות כאלה, אבל הם האמא של הפוליטיים.

לא אבלבל לכם את המח, אסביר בפשטות. יש שני הסכמים. "אופק חדש", של הסתדרות המורים שמיועדת בעיקר ליסודי וחטיבת ביניים (בעיקר אמורים הדברים שלי על החטיבה), ו"עוז לתמורה" שמיועד לתיכון. מה שהיה לפני ההסכם הוא שמורים עבדו 24 שעות, קיבלו שכר גבוה ומתגמל לשעה ולימדו בכל הכח. נכון, שעת העבודה נגמרה בסביבות השעה אחת בצהרים, אבל להיכנס לכיתה ל-4 שעות וללמד זה לא לעמוד מול "מכונה" במפעל. ההפך, העובדה שהיום קצר נתנה למורה את האנרגיה לתת הכל למען הילדים בזמן הנתון. אלה אל תשכחו הילדים שלכם, שלנו, שצריכים את המורה כולו עבורם. כולם היו מרוצים, הילדים, המורים, המערכת עבדה. פה ושם היו תקלות, אבל ככה זה במערכת כזו גדולה.

מה שקורה עכשיו שחק את המורים, הרס את ההוראה. כן, ארגוני המורים שלא נכנסים ולו דקה לכיתה (ואם היו נכנסים היו מבטלים למחרת את ההסכם), שמנותקים ברוב המקרים מציבור המורים ואני עוד עדין, חתמו מול האוצר ומשרד החינוך על הסכם רע. מה זה רע, גרוע. סיוט. רע למורים ורע לתלמידים.

מורה צריך לעבוד עכשיו בין 36 ל-40 שעות בשבוע! תלוי באיזה הסכם אתה. להיכנס לכיתה 23 שעות פרונטאליות! לתת לפחות 4 שעות פרטניות ועוד 8 שעות שהייה לערך, שזה להישאר עוד בביה"ס. מורה מגיע בשמונה ונשאר עד 3 או 4 אחה"צ. אולי תגידו שאלה שעות רגילות, אבל לא למי שנכנס לכיתה ועוד כיתה ועוד כיתה… המורה מתישהו לקראת סוף היום הארוך והמתיש שלו, כבר לא יכול ללמד כמו שצריך (חלק כבר לא יכול לראות כיתה. קשה מה שאני אומר אבל אמיתי). אין מה לעשות. הוא גמור, שחוק. זו לא הוראה. המורים הופכים להיות מעין בייביסיטר לילדים שלכם, ברוב המקרים. אתם מרוצים כי הילדים במסגרת עד אחה"צ, אבל הרווח שלכם הוא הפסד ובגדול.

מעבר לכך, ארגוני המורים אולי הוסיפו שעות, אבל הורידו את ערך השעה למורה. המורים מקבלים שכר גבוה יותר בתלוש, אבל אם היו עובדים לפני ההסכמים כמות כזו של שעות, השכר שלהם היה כפול. איפה יש דבר כזה שמישהו במשק יסכים לקצץ את השכר לשעת העבודה שלו.

אבל הכי חשוב, הילדים נשארים עד שעות מאוחרות. הם בשעה 2 וחצי, 3 וחצי וגם 4, כבר לא יכולים לקלוט יותר. הם למדו 8 שעות, הם גמורים. בואו נראה אתכם יושבים משמונה עד 3-4 אחה"צ בכיתה. ואל תשכחו שהמורה בשעות האחרונות נכנס גמור, אז מי מרוויח מזה? אף אחד.

אני קורא מכאן כמורה לעשות שני דברים: לבטל למען ההוראה, למען התלמידים וכן גם למען המורים, את ההסכמים הגרועים האלה, שמי שחתם לא יודע מה זו כיתה. בטוח שלא לימד כבר 1000 שנה. ודבר נוסף, הגיע הזמן ציבור המורים שנקים קול וצעקה, לא צריך 2 ארגונים. לא מעניין אותנו מהג'ובים של אנשי הארגון (שבנינו לא עוזרים כמעט בכלום. כמה מאתנו קיבלו מהם עזרה), ולהקים ארגון אחד של כולם. מה זה אנחנו, הרב הראשי האשכנזי והספרדי? מה זה "ארגון מורים" ו"הסתדרות מורים". מי צריך את זה?

ואתם ההורים שקוראים את זה. אם חשובה לכם איכות ההוראה של הילדים שלכם? תצטרפו. אנחנו הרי כולנו באותו הצד, למען התלמידים.

הדרך אל האושר

תזכירו לי איך הולך השיר הזה? נו, השיר הזה, "עוד ארוכה הדרך אל האושר". מכירים? בוודאי. מי לא שר אותו מידי פעם ברבע דכדוך, חצי דיכאון. אז זהו שלא. אפשר להפסיק. הדרך אל האושר היא בכלל ארוכה. יודעים מה, היא אפילו קצרה. מאוד קצרה.

כולנו מחפשים במשך שנים רבות את האושר. חלקו. רואים בו את מהות החיים. תמציתו. אנחנו הופכים עולם בכדי להיות מאושרים. מוכנים לצאת אל כל מקום אפשרי למצוא את האושר. רק תנו לנו אותו, את האושר. אבל גבירותיי ורבותיי מסתבר כי לא צריך לצאת אפילו מטר, מילימטר. האושר נמצא במקום שהוא קרוב הרבה מאשר אתם חושבים, הוא נמצא אצלכם.

לא מאמינים? בבקשה. ככל שאדם יחפש יותר ויותר את האושר שלו. את הרצון להיות מרוצה, ככה הוא יפספס אותו. האושר הוא פשוט במילה אחת, השלמה. כן יקיריי, להשלים עם מה שיש לכם, כמה שיש לכם, מי שיש לכם. להפסיק לחפש את העוד והעוד, ככה תרגישו פחות מאושרים. עוד כסף, עוד אישה יפה יותר, עוד בית גדול יותר. עוד, עוד, עוד… די. זה עושר, לא אושר. האושר נמצא בהשלמה שמה שיש לכם הוא הטוב ביותר עבורכם. כשתבינו את זה, הגעתם. כן כן, הגעתם אל האושר.

בואו ניקח דוגמא. כמה פעמים אתם לא מרוצים ממצב מסוים. אתם הולכים לישון עם הבעיה שמטרידה אתכם ומונעת מכם את האושר, קמים בבוקר ממורמרים ואומרים עם חצי עין פתוחה (לעצמכם אתם אומרים, זה כל אחד עושה, מבלי להכיר אתכם, אתם מדברים אל עצמכם…), "יש לי את זה על הראש" ולמה "אין לא את זה", או "אני צריך לעשות את זה ואת זה ואת זה". ככל שתתמרמרו, ככה זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. ככל שתחליטו שהשבוע, החודש, השנה, יהיה לי קשה, ככה היא תהיה באמת קשה. כי ההרגשה שתשדרו היא של חוסר סיפוק, חוסר אושר, וזה דווקא שאתם רוצים ההפך, רוצים את האושר. תגידו לעצמכם שקשה, אז יהיה קשה. נקודה.

אבל באותה מידה. אם תגידו לעצמכם, "השבוע הזה, היום הזה יהיה לי טוב, עם כל הקשיים", אז זה מה שיהיה. הרי אתם קמים שוב למחרת ואתם מצליחים לשרוד את הבעיות, שחשבתם שלא תפתרו ביום הקודם. במילים אחרות, רוצים שבוע טוב? תעשו אותו.

אם אתם לא מרוצים ממה שיש לכם, תזכרו שתמיד יש גרוע מזה, למישהו, במקום כלשהו. תגידו שמה שיש לכם הוא המיטב ומיטב הוא האושר. כן, כן, כשאתם אומרים לעצמכם שהדשא של השכן שלכם ירוק יותר, אל תשכחו.. כי אתם השכנים שלו והוא חושב שאצלכם ירוק יותר. אז תסתכלו על "הדשא" שלכם ותגידו שהוא ירוק במידה הכי נכונה שניתן. זה אושר.

עיניים גדולות הן אושר קטן. ככל שהעין שלכם "תהיה רעבה" יותר, כך תשבעו פחות מכל דבר. לא סתם אומרים שאוכלים "עם העין". כמה פעמים מילאתם את הצלחת יותר ממה שיכולתם לאכול, כי העין רצתה עוד. מה קרה בסוף? כאבי בטן וצלחת שנשארת חצי מלאה. ככה בחיים. תפסיקו עם "עיניים גדולות". תרגילו את העין שמה שיש לכם זה בדיוק מה שאתם צריכים אז העין תשדר לראש… נכון, אושר.
אל תשכחו, "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". את זה לא אני אמרתי, אבל אני בהחלט מאמין בזה. החיבוק לילדים, המילה הטובה לאישה, לחבר לעבודה, העזרה לאחר, הטלפון לשאול לשלום ההורים גם אם אין לכם זמן, המחוות הקטנות, הן הדברים הגדולים. תתפלאו כמה המחוות הקטנות שאתם עושים לאנשים סביבכם יעשו אותם מאושרים. בתמורה הם יעשו אתכם מאושרים גם. לפעמים לתת זה לא פחות מספק מלקבל. יודעים מה, לדעתי יותר.

אומרים "ואהבת לרעך כמוך", זה הרי כלל גדול בתורה. את זה כל ילד יודע. אבל האם חשבתם פעם באמת לעומק על המשפט הזה? המשפט הזה אומר, תאהב את האחר כמוך. או במילים אחרות המשפט הזה אומר, קודם תאהבו את עצמכם. רק אז תוכלו לאהוב את האחר באותה המידה. הבנתם? קודם תאהבו את עצמכם. כמו שאתם. עם כל המינוסים. בנינו, בואו אגלה לכם סוד שאולי לא הכרתם… (בציניות כן?). אין אדם אחד שהוא מושלם, אז תאהבו את מה שאתם רואים. אצלכם. זה אושר.

לפני שנפרד. נכון, לא פשוט להיות מאושר. למה? כי כל החיים לימדו אותנו שאנחנו צריכים לחפש אותו. לא לנוח עד שנמצא אותו. אבל אף פעם לא אמרו לנו דבר פשוט, בסיסי, הגיוני. יודעים מה, גאוני כי הוא כזה פשוט. עצם העובדה שאנחנו מחפשים את האושר אומר שאנחנו לא באמת מוצאים אותו, אלא עסוקים רק בלחפש אותו. הבנתם? אנחנו פה לא בשביל למצוא את האושר, אלא המהות שלנו היא בלחפש. תחשבו על זה. מי אמר שצריך לחפש. צריך למצוא. ברגע שתבינו עד כמה אתם מאושרים. מצאתם.

מצפון תפתח הרעה, כבר בקרוב…

לא שזה לא היה ברור, אבל תתכוננו לחורף חם. מאוד חם. לא, אני לא מדבר על כמות המשקעים שתרד השנה, אלא על משהו אחר לגמרי. הלוואי ואטעה, אבל באמת כמו שנאמר: "מצפון תפתח הרעה…".

טוב, אתם הרי חייבים סדר. אז אני רגיל לזה, אעשה לכם, כמו תמיד. המלחמה בסוריה, כך נראה, עומדת להסתיים. בשאר אל אסד, "הקצב מדמשק", נותר על כסאו לאחר יותר משש שנים של מלחמת אזרחים. הוא חייב את זה בעיקר לרוסיה (וקצת יפן), שנתנה גיבוי בינלאומי וגם עזרה בתקיפות נגד המורדים, איראן שסיפקה גנרלים והרבה נשק וכסף, וחיזבאללה שהקריב את אנשים במלחמה למען אסד.

אף אחד לא עשה זאת בגלל האהבה הרבה לרופא העיניים מדמשק (כשעלה בשנת 2000 לשלטון היו בטוחים כולם שהגיע רופא שהתמחה בלונדון. בסוף קיבלנו אסיאתי שרוצח בסוריה). לכל אחת מהמדינות היה אינטרס.

הרוסים רצו אחיזה במזרח התיכון. הם נתנו גיבוי באו"ם לרציחת חצי מיליון מאזרחי דמשק על ידי אסד וצבאו, כולל בנשק כימי וחביות נפץ שהופלו ממטוסים גם על ילדים חפים מפשע. במקומות אחרים הוא היה או מודח, או יושב בכלא עד מותו, או אפילו מוצא להורג. פה בחסות רוסיה והקהילה הבינלאומית ששתקה, הוא רצח את עמו ושפוטין יסתכל במראה על עצמו (אל דאגה, זה לא מזיז לו שערה בבלורית). רק לשם השוואה, אם מישהו יבנה צריף באיזה הר נטוש באזור סוסיא, ברשות הפלסטינאית, מיד כל האו"ם יטען שזו פגיעה ברגשות הפלסטינאים. עלובי נפש.

הלאה. חיזבאללה שלח את חייליו למות במאבק לא להם, מלבנון, לסוריה. חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה (מזכ"ל, מה הוא יושב במשרד ומנהל אותו? עוד רוצח במסווה של איש דת), שלח למוות יומיומי עשרות ומאות מחייליו בכדי לגונן על כסא השליט בדמשק. הוא עשה זאת כי איראן שמממנת את חיזבאללה שלחה אותו לזה. למעשה הוא שלח חיילים אל מותם עבור מימון. נקודה. תגידו מה שאתם רוצים. זו הסיבה. מימון נשק וכסף לו ולארגונו. עלאק אידיאולוגיה. אידיאולוגיה בתח… שלי.

איראן היא ראש הנחש. מדינת טרור. מדינת דת מטורפת בראשות האייתולות (חבורת פאנטים דתיים), היא רוצה שליטה. איראן למעשה הבינה שאם היא משאירה את בשאר אל אסד בשלטון בסוריה, הוא יהפוך לשליט בובה שלה, מעין שליט חסות. מבחינת איראן היא רוצה רצף שליטה טריטוריאלי שכולל את איראן, עיראק, סוריה, לבנון. שטח שלה או בשליטתה או בהשפעתה, מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון. הרעיון שלה להקים אימפריה אסלאמית בשליטתה וכחלק מהמאבק בסונים, בראשות סעודיה. איראן למי ששכח היא שיעית.

רגע לפני שזה מגיע אלינו, עוד נקודה. מי שהפריע לאיראן בעיראק ובסוריה היו מורדים, ובעיקר כוחות דעא"ש ואל קעידה. עכשיו כשדעא"ש ואל קעידה וכוחות המורדים, עומדים בפני חיסול בחסות רוסיה גם והיתר שצוינו כאן (איראן וחיזבאללה), אין מי שיעצור את איראן. תראו לאיזה מצב הגענו? וזה אולי מלמד הכל על המזה"ת, אנחנו עוד "נתגעגע" לדעא"ש ואל קעידה, שהעסיקו את איראן וחיזבאללה וכן, גם רוסיה. מדהים. זה יכול להיות רק פה, ב"ג'ונגל" האזורי שאנחנו חיים בו. המזרח התיכון.

והגענו אלינו. מה לעשות, זה מגיע אלינו אם נרצה או לא. בכל פעם שיש עימות פנים ערבי, אנחנו צופים בו מהצד (ובדרך כלל גם בוחרים צד ועוזרים מאחורי הקלעים). אבל בכל פעם שהיה עימות פנים ערבי שהסתיים, הוא עבר אחר כך אלינו. תמיד. איראן-עיראק, עיראק-כווית ועוד. עכשיו ברור שאיראן, סוריה וחיזבאללה, ירצו להחזיר את המצב לקדמותו, להזכיר לכולם שהן פקטור באזורנו. עד עתה במשך שנים טובות (לא יודע אם המילה טובות מתאימה כאן), הן עסקו במאבק בעיקר בסוריה, עכשיו הם יתפנו להראות שהן חזרו ל"עניינים". אצלהן "עניינים" זה טרור.

ירי הנ"מ (נגד מטוסים), בעזרת טילי SA5 סוריים, על מטוסי צה"ל, לפני מספר ימים, נעשה על ידי כוחות אסד, בהוראה של איראן ובאישור רוסי. המטוסים בכלל עסקו בטיסות צילום מעל לבנון בעיקר נגד החיזבאללה. רואים? הכל קשור אחד בשני. כל כוחות הטרור האלה (וגם רוסיה שנותנת לזה יד), רוצות לכופף את צה"ל ולפגע בנו. זה יימשך. לצערי זה יימשך. הלוואי ואטעה. הלוואי. הכי מצחיק (וזה לא מצחיק) שישראל מתאמת עם רוסיה כל תגובה כזו. אותה רוסיה ש…נכון, תומכת בסוריה. עצוב. הזוי.

כאן מאוד חשוב כיצד ישראל תגיב. במזרח התיכון לצערי כח פותרים על ידי עוד כח. הרבה יותר כח. ישראל הגיבה בחריפות והפציצה את "הסוללה" הסורית ממנה נורו הטילים. זו תגובה נכונה (גם אם לא יהיה אישור רוסי). חשש מצידנו להגיב, ייתפס על ידי אויבנו שציינתי כאן, כחולשה. כאן במזרח התיכון אסור להיות חלשים. אתה או טורף או נטרף. אני מעדיף להיות בצד שלא "נאכל". שמתקיים. ששורד.

מצפון תפתח הרעה? לדעתי כבר בקרוב.

חזל"ש בעוד 1,2,3…

איזו אדיבות, איזה אורך רוח, איזו אהבה והכל בתוך 24 או 25 שעות. יממה של טוב לב, יממה שלמה. איך אנחנו מבקשים סליחה, מחבקים, סולחים אדיבים, עם אחד כולנו ישראל, איך אנחנו אוהבים לאהוב ביום הכיפורים. איך. מוכנים היכון… 3…2…1… צאו.

כן, אני מצטער על הציניות, אבל למחרת על ה"סובוח", שזה בבוקר בבוקר, קצת אחרי שרחצנו פנים וצחצחנו שיניים (ויש המקפידים כמוני להתקלח), חזרנו לשגרה, חזל"ש אמיתי. ברמזור הראשון שמאלה (וגם בוודאי בזה של ימינה), כבר שמעתי קללה על גברת שסימסה ולא נסעה. רמזור אחד רחוק מיום הכיפורים… כן, זה אנחנו, לטוב ובעיקר לרע, מיד חוזרים לשגרת "הקם לקראתך השכם לעקפו". או משהו כזה. או "כל המוסיף קללה הרי זה משובח…". כבר שכחנו שרק אתמול היינו "ואהבת לרעך כמוך". אז שכחנו, נו אז מה. העיקר צמנו, לא?
אז זהו שלא. אי אפשר לבקש מחילה ביום אחד ויתר השנה להיות קשיי עורף גם לאלה שביקשנו סליחה ולא רק אליהם. לא לוותר בתור, לריב בסופר או בבנק, להתקוטט בכבישים ולראות אינספור צילומים ברשת החברתית של אנשים שרבו כי האגו שלהם יותר גבוה מהם, או שבעצם בהתנהגותם הם מאוד שפלים, שזה הכי נמוך שיש.

לא רבותיי, לא גבירותיי, היושב במרומים והוא יושב שם, לא רוצה ש-24 שעות נדאג לפיגורה ולא נאכל משהו ונשחק את "ל"ו צדיקים נסתרים", או נכון יותר ל"ו "צדיקים גלויים", "גלויים" כי בבית הכנסת או בשכונה או בכל מקום אחר אנחנו דואגים שיראו כמה אנחנו אדוקים בשמירה על יום הכיפורים. זה כולל כל מיני סממנים דתיים שביום יום רובנו לא נצא איתם לרחוב. אבל היי, זה כיפורים "בואו נראה לעולם כמה אנחנו שומרים עליו…". ואני מתנצל מראש אם עשיתי הכללה ובטוח שעשיתי, אבל רק רציתי לחדד את הנקודה. חידדתי, הלאה. רק שתדעו שהאל במרומים אינו "פראייר", סליחה על הביטוי הארצי. במיוחד אם אתם מאמינים בו, אז שתדעו שהוא לא סולח על מה שבינינו לבין חברנו, אלא רק מה שבינו למקום, שזה אליו. רק שתדעו. על זה ירידה של 5000 קלוריות בגלל צום לא תכפר…

אולי באמת הגיע הזמן שבמקום לא לאכול, נפסיק "לאכול" אחד את השני או השנייה. נהיה טובים 364 (ועוד רבע יום, כי זה זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש שזו שנה. 365 יום ועוד רבע יום רק שתדעו) ורק יום אחד לא נהיה נחמדים. נקרא לו יום ה"כיפורים", איזה "סטראטאפ". (מי שלא הבין הייתה פה ציניות), יום שאנו מכפרים על כל הדברים הטובים שעשינו כל השנה, או אפילו מתגאים בהם וצמים בכדי לזכור לשמר ולשמור עליהם? מה אתה אומרים? ולמי שלא הבין את הציניות (פעם שנייה) אז לא נצטרך יום כיפורים. כי נהיה כל השנה ביום כזה, בימים כאלה. ימים של אנושיות, להיות טובים לבריות. הבנתם את העיקרון?

תסלחו לי שאני לא "אוכל את זה", אבל ללכת יום שלם להתפלל (לא שאני נגד, חכו עד הסוף רגע), ולחשוב שבזה סגרנו סיפור, עשינו "ריסטארט" עם עצמנו או עם האל, "ריסטארט" לאתחל את כל החטאים שלנו… בכדי לפנות מקום לחדשים, זה לא שווה. אתם באמת חושבים שזה העיקר ביום הכיפורים? רק להתפלל או רק ללבוש נעליים שאינם מעור? או למנוע מאתנו פחמימות ושאר אבות מזון? נו באמת. התכלית היא חשבון הנפש ולכל אחד מאתנו יש כזה חשבון ביחסו לקרובים, רחוקים, ידידים, חברים או בעיקר סתם אנשים. אנחנו בכזה מינוס שיום אחד לא יספיק לנו. לכן זה צריך להיות ההיפך. יום אחד של מעשים לא משהו, ויתר הימים להיות בפלוס. לוותר, לתת מבלי לקבל, לכבד ועוד דברים כאלה שעושים טוב לאחרים מבלי לקבל תמורה. נו, אתם יודעים, דברים שהמילה אהבה מתלווה אליהם. מילים כאלה שאנחנו משננים בכיפורים וביתר השנה הן בחלק מהמקרים "מילים גסות" עבורנו.

תראו, אני לא משחק את התמים. ברור לי שגם אני חוטא בזה. אבל אני לפחות מודע לזה, וזה תחילתו של פתרון. זה בדיוק העיקר ביום הכיפורים, לבדוק איפה אנחנו לא בסדר. מי שעשה את זה לא "יצפצף" מיד בכביש ולא יקלל בתור או כל דבר בסגנון. אני גם מבין שזה בלתי אפשרי ש-365 יום (נכון ועוד רבע יום. מישהו למד משהו פה) נהיה טובים. אבל אני מציע הצעה. בואו נהיה טובים יום בשבוע, יום בחודש, יודעים מה יום שלם נוסף בשנה. נתחיל בזה, אח"כ אלוהים גדול. זה יעשה אותו רק גדול יותר.

יהיו לנו שני "ימי כיפורים". מי יודע אולי זה יידבק בנו? יודעים מה, ביום הכיפורים השני לא נצום, קבלו ממני "פטור", אבל לפחות יומיים בשנה נחייב את עצמנו להיות טובים. ואם נהיה באמת עניינים ולא נמציא המצאות של עוד יום כיפורים, אולי בכל זאת תחכו קצת לפני המריבה הבאה. ככה לפחות עד אחרי החגים…

הליצנים המפחידים: זה הכל חוץ ממצחיק

קודם כל ולפני הכל בואו נתחיל בשורה התחתונה. אתם ילדים ואנשים לא נורמאליים (אגב מאחר וזו מסיכה אז זה מופנה לשני המינים אם יש גם ליצנית כזו….). שלא תחשבו אחרת. כן אתם, אתם, כל מי שמסתתר מאחורי מסיכה של ליצן ומפחיד אחרים. אנשים נורמאליים לא עושים את זה. אז אתם פשוט לא נורמאליים. נקודה. אשפוז. לא סימן קריאה. אשפוז.

ואח"כ יש לכם מזל שלא נפלתם בידיים של אנשים כמוני. נו אתם יודעים, אנשים שהדם מגיע להם למח הרבה יותר מהר מאשר הגז למנוע אחרי שלחצתם על הדוושה. ברור לכם שבסוף אחד מכם יקבל כאלה מכות, שהבדיחה תהיה על חשבונו. אז גם המסכה לא תעזור לו.

אחרי שאמרתי את זה, בואו נסכים. "תופעת הליצנים" שמפחידים עוברים ושבים בעקבות הסרט "זה (IT)", תיגמר באסון. איזה אסון, באיזה סדר גודל, זה לא ברור. אבל מה שכן ברור שגם הצד הנפגע (בדרך כלל ילדים קטנים שנבהלים) וגם הצד הפוגע (בדרך כלל ילדים לא נורמאליים ולא רק, שמבהילים) בסוף ישלמו מחיר שכבר לא נתייחס לתופעה בסלחנות. ברור שזה ייגמר באסון כמו שאמרתי. מישהו ייפגע. השאלה מי? ואיך? מעבר לזה הכתובת רשומה על הקיר.

ואם היא כתובה כבר על הקיר, אז אנא משטרת ישראל, אני יודע שיש לכם גם כך על הראש ורק מה שחסר לכם זה אדיוטיים שמסתובבים עם מסיכה על הראש, אבל תפסתם מישהו שעושה את זה, אז בבקשה בלי רחמים, בלי להיות מחנכי הדור, "תקרעו" להם את הצורה ואני לא מבקש סליחה על הביטוי. הבנו שתפסתם 3 ילדים באזור קריית-גת, אז לא לשחרר,  לשלוח ל-24 שעות במעצר ומשם הבאה בפני שופט ואח"כ תראו איך הם כבר לא צוחקים. אז הם יהיו באמת "ליצנים", תרתי משמע, כי הבדיחה תהיה על חשובנם. זה יוריד מידית את התופעה, אולי כמעט לאפס. או לפחות קרוב לזה.

כי בנינו, אף אחד לא חושב שיעשו לו משהו אם יתפסו אותו, מכסימום יגידו לו "נו נו נו" וינהגו איתו בסלחנות כי זה מעשה קונדס. זה לא.  אז נו בלי נו נו, תענישו!! אגב גם תקנסו. בטוח יש לכם ברשימת הדוחות איזה קנס שמתאים לזה. בחיי שראיתי אתכם מחפשים שעה בספר הקנסות והעברות שלכם כשתפסתם  אותי בכביש לא מאותת או מנורה מסכנה שנשרפה לי (לא שזה בסדר). אז קדימה, קצת יצירתיות בבקשה, איזה קנס של כמה אלפים והליצנים יפחדו. כי בישראל כשפוגע בכיס, רק אז זה מרתיע. ואם לא בכיס של מי שמפחיד אנשים בלילות כאילו הוא גיבור במסכה (אם יש גיבור על אז הם גיבורי תחת…), אז בכיס של הוריו אם הוא ילד. ההורים שלו כבר ידאגו שזה לא ישתלם לו, כי הם משלמים את זה. ולשלם זה לא משתלם.

אגב עוד יותר מדהים אותי לחשוב שלפעמים מדובר במבוגרים. לא שילדים שמפחידים זה יותר טוב, אבל מבוגרים? לחשוב שלחלק מהם יש ילדים? אחים? אחיינים? אז המה הם עושים? מפחידים את קרוביהם במיטות בלילות? הלו, זו סטייה, מחלה מה שאתם עושים וכמו כל סטייה צריך לטפל בה. מצידי "כדורים, או מכות חשמל" .

וזה עוד לפני עוד שדיברתי על הילדים והילדות הקטנים אותם מפחידים "הליצנים", ילדים שרק רוצים לצאת קצת החוצה ונתקלים "ביצורים" (זה מה שאתם בעיניי הציבור) הללו. עכשיו בקרוב זה חול המועד וילדים רבים יסתובבו בחוץ, אז מה הם יהיו "טרף", ללא נורמאליים האלה? תרשמו לפניכם, בסוף איזה ילד או ילדה קטנים ייפגעו. או שייפגעו מעצם העובדה שהם ייבהלו מאוד או שייפגעו כשיימלטו מאותו "טיפשים" במסכה. אז כשזה ייגמר בבכי  האדיוטים "המכוסים", יגידו שזה היה רק תעלול. תעלול תעשה אצל האמא שלך יא (פה היה צריך להיות מאניק. אבל לא אכתוב. אופס, כתבתי).

כמו תמיד צריך אחד או אחת שיחטוף והיתר יתיישרו. אז עכשיו גיבורותיי השוטרות ורבותיי השוטרים. עכשיו ברגע זה, בעצם אתמול תיכנסו בהם בכל הכח. תפסתם? אל תשחררו. אח"כ תספרו סיפורים שלא יצחיקו איש ותפילו את האשמה אחד על השני, למה אל הענשתם. אז תפילו את האשמה על מי שמגיע לו, הליצנים הארורים האלה (וסליחה על המחמאה) ותגמרו עם זה פעם אחת לתמיד.

לא נכנסתי לעניין הטיפולי. מי שרואה סרט ומשופע ממנו עד כדי כך שהוא מחקה את העלילה, הוא לא איש בריא בנפשו. אז אם על זה אנחנו מסכימים, אז בטוח שנסכים שאנחנו לא רוצים שאנשים לא בריאים בנפשם יסתובבו חופשי, בוודאי עם מסיכה, בוודאי כליצנים. בואו נגרום להם להרגיש כמו בבדיחה ההיא, שאיש עצוב אחד פנה לרב וביקש לשמוח, אמר לו הרב לך לליצן בפינת הרחוב תצחק…אמר לו האיש…אני הליצן. הבנתם? בואו נגרום להם היות קצת עצובים. שילמדו בעצמם.

ואם לא, תמיד אפשר לפרק להם את הצורה. גם זה פיתרון.

אמא שלי…

כשהייתי ילד בן 5, אני זוכר את זה כמו היום, למרות עברו 4 עשורים ועוד מאז, נגשתי לאמא שלי. דינה סידי. נישקתי את לחייה ואמרתי לה, בתמימות של ילד: "אמא אני תמיד אהיה כאן עבורך". משפט של ילד לאמו. 45 שנה אחרי, לא אוכל לנשק את אמא שלי. היא איננה איתי. אימי הלכה לעולמה לפני ראש השנה (איז ביטוי נוראי, הלכה לעולמה. ומה עם עולמי. עם מה אני נשאר?) אבל הילד ההוא שהיום הוא בן 50. עמד במילתו. זו הנחמה היחידה שלי. וגם היא לא נחמה.

אמא שלי שהייתה עבורי דלת פתוחה ללא תנאים, שלא שאלה למה? איך? מתי? שתמיד הייתה שם בכל רגע קשה בחיי והיו רבים כאלה, שתמיד ידעתי שאצל אמא שלי תמיד יפתחו לי, איננה. הדלת הזו נסגרה לי לתמיד. אמי נפטרה ואני לא מוצא מנוח. מנסה בעזרת המלים האלה אולי. אבל לא מצליח.

אמא שלי, איננה. אבל אני מרגיש שאני איננו. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי על אמא, אבל לא הכרתם את אמא שלי. חבל. כי אמא שלי היא מי שאני, היא המקום היחיד שהרגשתי בו שלא משנה מה עשיתי זה יסתיים בחיבוק. עכשיו הידיים ריקות. החיבוק לא מקבל את האחיזה מהצד השני. זה חסר לי בכל הכח. כמו שלחיבוק אוהב של אמא יש כח.

אמא שלי חיה עבור ילדיה. אמא שלי חייה עבור אבי, עד מותו לפני 29 שנים. לא ראיתי אהבה כזו של גבר ואישה. חיפשתי אותה מאז, את האהבה הזו אבל לא מצאתי אותה. לא התפשרתי גם אם זה עלה לי לפעמים בפרידות. כי ידעתי שיש אהבה כזו גדלתי לתוכה. רציתי גם. כשאבי נפטר האהבה עברה אלינו הילדים. עכשיו גם אם אחפש אהבה כזו לא אמצא כמותה. זה נקבר לי עם אמא שלי.

אמא שלי. אמא שלי לא הכירה את המילה לא. כל דבר שאני או אחי ואחותי פנינו אליה, תמיד הסתיים בכן. לא משנה אם זה גרם לה קושי, היא תמיד אמרה כן. גם אם זה לפעמים היה על חשבונה. זה היה כן. כן שידעת שהוא מהמקום הכי כן. כן בעולם שבוא אנו חיים שברובו מתחיל בלא.

אמא שלי. אמא שלי שבכל אירוע חשוב בחיי רגע לפני אני ואחריי בנותיי שיחיו, היינו פונים לקבל ברכה ממנה. כאילו ידענו שבלי הברכה שלה, זה לא יקרה. עכשיו הברכה הזו לא תהיה. ברור לי שהיא תבקש עבורי ממקומה שתבוא עליי הברכה, אבל אני רוצה את הברכה שתבוא ממנה.

אמא שלי. אמא שלי הייתה עסוקה בלתת לתת אהבה בעיקר. לכל מי שרק ביקש ולפעמים גם למי שלא ביקש. אמא שלי הייתה אוזן לאנשים. הייתה עבורי "קיר האמת" שלי. הכותל המערבי שלי. אבל אצלה זה לא היה לדבר אל הכותל. זה היה לדבר אל הנפש הגדולה שלה. שהכילה את כולנו. מקום שידעתי שבו אוכל להגיד הכל ולא ישפטו אותי.

אמא שלי. לא נשארה לבד לעולם. מי שמכיר אותי יודע שאני חושף את מעיי בטורים שלי. הפעם אני חושף את ליבי. לא השארתי את אימי ולו חג אחד או אירוע אחד מרכזי לבדה. אחד. במשך 29 שנים. בזה אני גאה. זה אולי הדבר המחזק ביותר שניתן לילד כשהאדמה הארורה לוקחת את היקר לך פנימה ושואבת ממך עוד פיסה מהחיים.

אמא שלי. אמא שלי ידעה שבכל עניין אהיה שם עבורה. ככה זה צריך להיות. בכל דבר ועניין. הייתה לי הזכות שזה יקרה. אני מציע לכם, מודיע לכם, מורה לכם, תהיו שם. זה חשוב עבורם. הם היו שם עבורכם. ליבי היה קר כשראיתי קרובי משפחה שבוכים על קברה. לא מצמצתי פעמיים לעברם. אמרתי בקול חנוק וגם בקול רם, כי אני הייתי מעדיף שישמחו עם אמא שלי, שהיא גם אמם או סבתם ולא יגיעו לבכות על קברה. הייתי רוצה לראותם מגיעים אליה בחייה ולא מגיעים אחרי מותה לצווח שכולם ישמעו. לי זה לא הזיז. ההפך רק ניכר יותר.

אמא שלי. אמא שלכם או אביכם אם הם עוד שם. תהיו שם. תהיו שם. אל תשאירו אותם בחג או בכל זמן אחר לבדם. תאמינו לי. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי, אבל מדובר במשפט חיים. כי אח"כ לא תוכלו לראותם יותר וחלק מכם לא יוכל לראות את עצמו על כך.

אמא שלי. את חסרה לי. אמא שלי זה הטור הכי חשוב של חיי אבל דווקא הוא מציין מוות. מעתה לא אהיה יותר הילד הקטן של מישהו. ולא, אין לזה גיל. להיות הילד של אמא. אין. עכשיו לראשונה בגיל 50 אני כבר לא ילד.

אמא שלי. ספרתי עלייך לכולם. אבל עוד לא אמרתי כלום ממה שאת היית.

אמא שלי.

אני שונא את ראש השנה!

אתם יכולים לצקצק בלשון. תצקצקו. אתם יכולים לקלל בלב, תקללו בלב או לקלל בקול… אתם יכולים לצעוק לעברי ברחוב "משוגע", תצעקו. זה לא מעניין אותי. אני שונא את ראש השנה, כן אני שונא את ראש השנה. שונא את כל מה שמלווה אליו לפני ובוודאי במהלכו. כמה אני שמח שהעסק המרכזי הוא רק לכמה שעות, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה במחיצת מישהו שאני לא חייב להיות לידו. רק ליד מישהו שאני רוצה להיות, הכוונה אליי.

כן אני משה סידי, אתם מכירים אותי כחכם סידי, אומר את מה שרבים חוששים להגיד. שלא נעים להם. לי בגילי המתקדם, 50 כבר, נעים וחצי ואני עושה פחות חשבון מאחרים. אני שונא את ראש השנה. אני וכל מי שלא נמצא בזוגיות. הכוונה למי שרווק/ה גרוש/ה. שונאים.
אין לי כח לסרט הזה איפה אתה עושה את החג? עם מי אתה עושה את החג? למה אתה לבד? תגידו, נגמרו לכם הבעיות שאתם שואלים אותי? מה אתם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? תתעסקו בחייכם. אנחנו האנשים שנמצאים לבד (לא בדד. לבד יש הבדל), מבחירה או לא (ואין דבר כזה מבחירה, כולם מחפשים את הנפש התאומה מתישהו) רוצים שזה ייגמר. לכן חלק מאיתנו, נניח אני, נעדיף אם אנחנו בלי הילדים (כי הם אצל הגרוש/ה), לעשות את החג במחיצת עצמנו. לבד, בלי כאבי ראש ובעיקר כאבי לב. רואים טלוויזיה, מזמינים משהו או מכינים בקטנה וסלאמת. למחרת זה נגמר. אז אנחנו חוזרים לעצמנו. עד אז מצידנו אנשי "הלבדם" להיות על אי בודד עד שתסיימו את ארוחת הערב. או מול הטלוויזיה בעיקר.

אל תרחמו עליי. הייתי שם. אל תגידו ממורמר. חגגתי שנים על גבי שנים ראש שנה עם בנות זוג. לא תמיד זו הייתה חוויה לספר זיכרונות. נכון? בכל זאת עדיף לעשות עם כולם. זה נעים יותר. אבל כשאתה כבר לבד, אתה מעדיף להיות לבד. מי שבמצב הזה, מבין אותי בלי מילה נוספת.

מה שכן, נחסך ממני עוד דבר, המריבות האינסופיות איפה עושים או מי יוזמן מהמשפחה שלך ומי לא. לפעמים אנשים יושבים יחד כי הם חולקים במקרה די.אנ.איי או גנים דומים וזה הדבר היחיד שמשותף להם. או כאלה שיושבים לארוחת החג עם אנשים שהם חיים איתם, אבל כמו שני שוכרים בדירה משותפת. מצטער, זו האמת. לא באתי להרוס את אווירת החג. אבל גם אם אתם עדיין חושבים שאני ממורמר, אז תודו בפני עצמכם כמה הייתם חלקכם מתחלף עם הלבד שלי. אפילו לערב החג עצמו.

כן, אני שונא את ראש השנה. שונא אותו בגלל הרעש הגדול שעושים ממנו מאיזה 24 שעות מצ'וקמקות. כמה הכנה כמה "רעש" כמהההה (אין פה טעות הקלדה. זה כמההההה עם תנועת ידיים על הראש) כאילו שמי שלא יוזמן לחג או יחגוג לבד, יוצא מכלל ישראל. לא נכון. ההפך, הוא נשאר שפוי אחרי ערב כזה, שבמקרה הטוב נגמר רק במריבה מי יחזיר את סבתא (תמיד אותו הפראייר).

ועוד דבר אחד. אם כבר אני הפכתי לשנוא הציבור בטור הזה, אז עד הסוף. לכו תבדקו מה אחוזי הבקשות לגירושין לאחר החגים המרכזיים, בואכה ראש השנה. לכו, לכו. תגלו שאחוז הבקשות עלה פלאים בעשרות אחוזים. כי בני הזוג בדרך כלל, טוב, בדרך כלל, חוץ מכם כמובן (חחחח. כן אני צוחק), יריבו במהלך החג, בגללם או בגלל האמא שלו, האמא שלה או האמא של… טוב, לא רוצה להגזים. תבדקו ברבנות כמה הם חוששים מהיום של "אחרי החגים" כי יש להם "ים עבודה". בצד של אלה שנפרדים, לא אלה שמתחברים (וגם חלק מהם יחזרו אחרי ראש השנה הבא… או החגים הבאים).

גם הסיום לא יהיה אופטימי. נמאס לי גם לא מהחג עצמו, אלא גם מתקופת "אחרי החגים", המצאה ישראלית או נכון יותר של ישראלים עצלנים ועובדים שלא רוצים לעבוד. אתה בא למשרד ממשלתי, במהלך שבוע רגיל, אז בדרך כלל אומרים לך ש"המחשבים נפלו"… נפלו לך על הראש (מעניין מי מרים את המחשבים ש"נפלו"). איזה נפלו ואיזה נעלי כדורגל, סתם לא בא להם לעבוד. אבל בתקופת ראש השנה עד סוכות המחשבים לא נופלים, הם דווקא עובדים, המחשבים הכוונה. מי לא עובד? אלה שנותנים שירות. אלה שרק באים לעבודה ולא לעבוד. הם קופצים על מציאת "החגים" ואומרים לך כדי לא לעבוד ולהזיז את התחת: "תבוא אחרי החגים…". אז זה ברור שכשתגיע יגידו לך… "המחשבים נפלו".

אוי כמה שאני שונא את ראש השנה. אהה ופסח גם.