רבים הכירוהו כאלוף, צ׳אמפ, האלוף באיגרוף, מאמן מוערך מאוד שהעמיד מתאגרפים רבים, דורות של אלופים. הוא היה גם אלוף במטקות, ומעל לכל אלוף בלהיות אדם, בן אדם. מקסים, כפי שרבים הכירוהו, נולד בינואר 1937 בקזבלנקה מרוקו, בכור במשפחה בת שמונה נפשות, התחנך ב"באליאנס" נעים זמירות, אבל "השירים" היחידים שיצאו ממנו היו דווקא מכפפותיו. בגיל צעיר נמשך למקצוע האיגרוף, הצטרף למועדון היהודי "שארל נטר" ובשקדנות רבה החל מיד לעשות חיל בקטגוריה משקל זבוב.
תוך תקופה לא ארוכה, אחרי מספר קרבות לא מבוטל ולאחר שהפליא ב"שיריו" ביריביו, טיפס ועבר לאיגרוף המקצועני. שם הרמה היתה כבר גבוהה יותר, ומטבע הדברים קשה יותר. שכן בקטגוריה הזו התחרו מקצוענים מכל העולם ובעיקר מאירופה, שקבעו מושבם בקזבלנקה או שהגיעו לתחרויות מוזמנות. גם כאן הוא ידע הצלחות לא מעטות, לצד הפסדים לא קלים.
בדצמבר 1961, כשהיה בשיא הצלחתו, מקסים אסרף עשה עלייה ארצה. הוא הוצב בדימונה, לקח לו יום אחד להבין שאיגרוף בטח לא מקצועני, הוא לא ימצא כאן. מיד שם פעמיו למרכז הארץ. מקסים הצטרף למועדון הדגל באיגרוף בארץ, בית"ר תל אביב, אשר למעשה שלט בענף בארץ, תחת ניהולו של שמשון עמשלם, גם יו"ר האיגוד. מהר מאוד הבינו במועדון איזה יהלום מקצועי ומקצועני נפל לידיהם. יהלום אשר יצעיד את המועדון וכמובן אותו עצמו להישגים מכובדים. הדרך לנבחרות בית״ר וישראל הייתה קצרה, וגם אותה עיטר בניצחונות. אחד מהם היה כפול, כאשר ניצח את פאנופולוס אלוף יוון הבלתי מנוצח, פעמיים, במפגש שהתקיים באתונה בשנת 1963/4. לצערו ולצער הענף, נמנע ממנו להתחרות באולימפיאדה, בגלל עברו המקצועני. לאחר כעשר שנות פעילות בארץ, פרש הג׳נטלמן מקסים מאיגרוף תחרותי כאלוף בלתי מנוצח בזירה הישראלית.
לאחר פרישתו ובמקביל לעבודתו, בהוצאה לאור בקמ"ג, התמסר אסרף כל כולו לאימון האיגרוף בדימונה, אותו הנחיל לרבים בעיר והתמקד בהעמדת אלופים בענף. שמות שלכם לא יאמרו דבר, כמו יעקב (הספר) וועקנין ז"ל, האחים (5) דנן והידוע מכולם יהושע בוייה מקהילת העבריים השחורים בדימונה, אשר קטף כתרים, היגר לדנמרק וגם שם הפליא מכותיו והישגיו… לכולם היה מכנה משותף, הם פשוט העריצו את מאמנם ש"קרע" אותם.
לא רק איגרוף היה אהבתו של האלוף, היתה כמובן משפחתו, רעייתו וילדיו. והיה הים… כאחד שנולד וגם גדל כ-200 מטר מהים, בקזבלנקה, החליט שהוא מהגר לאשדוד, ובלי הודעה מוקדמת אסף את משפחתו ועבר אשדודה, קרוב לים. זה לא אומר שחיידק האיגרוף נרדם, ממש לא. במקביל לעבודתו (מאיגרוף אין פרנסה) במקיף ד' כתחזוקן, שם כבש את כולם (הנהלה, צוות ותלמידים), בגלל צניעותו, אישיותו ורוחב ליבו והמפליא מכל הוא היה ביישן. לאות הערכה, בפרישתו לגימלאות ערכו לכבודו מסיבה רבת משתתפים, בסגנון חיים שכאלה כשהרכב של האנדלוסית אשדוד מנעים את האירוע. כאמור במקביל החל לעסוק שוב באימון וביצירת מתאגרפים ואלופים מצויינים. כאן הוא מצא כר נרחב בקרב בני הקהילה הרוסית עם האסכולה המשמעתית הגבוהה לספורט. אם יש דבר אחד שאסרף היה "רע" בו, זה היה שדה האימון. מה שהוא דרש מעצמו, וזה היה המון, דרש מחניכיו. "זו הדרך היחידה להישגים", אמר. עבודה, עבודה, עבודה…
כאמור, אהבתו השנייה היתה הים. רבים מבאי החופים ודאי זוכרים את האיש נעים ההליכות, חייכן וצנוע, נמוך קומה, שרירי ונמרץ, עם מטקה ביד, מכה בכדור השחור, מכה ומכה בעוד הפרטנרים שפשוט ציפו ואהבו לשחק עימו ומולו, מתחלפים בזה אחר זה, בעוד הוא חובט וחובט עד השקיעה…
למרבה הצער, השקיעה אכן הגיעה לבסוף לפני כשלוש שנים. גופו השרירי והחזק החל לבגוד בו, ואט אט נמנעו ממנו כל אהבותיו. אהבה אחת בכל זאת נותרה, ילדיו ונכדיו האהובים, האוהבים והמעריצים רעייתו מרי המסורה, אחיו ואחיותיו היו תמיד סביבו במסירות הראויה לאלוף האדם באשר הוא. אותם הותיר אחריו כואבים ומתגעגעים.
