ב-7 ביוני 1967, במהלך מלחמת "ששת הימים", הכריז מפקד הצנחנים, מוטה גור ז"ל, את המשפט האלמותי, ההיסטורי, שנותר חקוק בלב אזרחי המדינה ובעיקר בליבה של המדינה לנצח. מוטה גור עמד ליד הכותל המערבי והר הבית, שהרגע נכבשו על ידי צבא ההגנה לישראל, ואמר את המילים הבלתי נשכחות האלה: "הר הבית בידינו". אני כותב ומצטמרר. גם אתם. תודו.
היום, 20 ביולי 2017, 50 שנים אח"כ, עולה שאלה אחת מאוד קשה: "הר הבית בידינו?" האם באמת מדינת ישראל ובעיקר אזרחיה היהודים, יכולים בכלל להגיד "שהר הבית בידינו"? התשובה היא חד משמעית לא. עצוב? מאוד.
בשנת 967 לפני הספירה בנה שלמה המלך את הראשון מבין שני בתי המקדש, באותו המקום, שמכונה כיום "הר הבית" (הר המוריה). הבבלים הרסו אותו, ואת בית המקדש השני בנו בשנת 516 לפני הספירה, השבים לציון מבבל והוא נהרס על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. כל המספרים האלה לא נועדו לשעמם אתכם, אלא חד משמעית להבהיר מי בנה, מי שלט ולמי באמת היה שייך המקום. לאחר מרד בר כוכבא (שנת 135) נפוץ העם ויצאנו לגלות על ידי רומא, שממנה חזרנו רק עם הקמת מדינת ישראל.
בזמן הזה נבנה מסגד אל אקצא, שהוא בעל חשיבות שלישית למוסלמים אחרי מכה ומדינה. אגב, בקוראן ירושלים מוזכרת, אפס פעמים. על פי האסלאם מוחמד עלה משם לשמיים "מהמסגד המרוחק ביותר" (אל אקצא). הפרשנות היא שזה המסגד המרוחק, זה שבהר הבית. מסגד שנבנה בשנת 705 לספירה. דהיינו 1670 שנים!!! אחרי ששלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון. אבל בגלל שלא הייתה כאן מדינה יהודית, או רוב יהודי מאז מרד בר כוכבא, הפך המקום "למוסלמי" בלבד. כשהווקף (הגוף האחראי על המקומות הקדושים המוסלמים), טוען לבלעדיות דתית והיסטורית. קצת מוזר, לנוכח מה שנכתב כאן מקודם, בוודאי עובדתית.
נחזור ל-7 ביוני 1967, מלחמת ששת הימים. שר הביטחון דאז משה דיין נכנס כמנצח עם הרמטכ"ל יצחק רבין אל העיר העתיקה ואל הכותל והר הבית. הוא ידע שברגעים אלו הוא עושה היסטוריה. אבל הדברים שאמר, לא רק עשו היסטוריה, אלא קבעו אותה ובעיקר קיבעו אותה. אנחנו יקיריי משלמים על כך עד היום, כשיהודים לא יכולים להיכנס להתפלל בהר הבית (להתפלל? למלמל תפילה), במקום המקודש גם ליהדות (מה לעשות?). למעשה ההחלטה של דיין, קבעה את העתיד ויש לה חלק במה שקורה בימים אלה בהר הבית.
דיין החליט כאילו מדובר בשטח פרטי שלו, בגינה הפרטית שלו (ולפני כן הודיע לצנחנים להוריד את דגל ישראל ממסגד כיפת הסלע!!!) כי השטח יישאר בידי המוסלמים. הוא אמר בין היתר: "המסגד הוא מקום תפילה מוסלמי", בעוד לגבי היהודים הוא רק "אתר היסטורי של זכר העבר". הוא החליט ש"אין להפריע למוסלמים לנהוג כפי שהוא עתה ויש להכיר בזכותם להמשיך לשלוט במקום". והשאר היסטוריה.
דהיינו, דיין לקח את המקום הקדוש ביותר ליהדות ונתן אותו "כמתנה" לדת אחרת. לפחות היה חולק אותה עם היהדות. אבל הוא עשה זאת ממניעיו, כי כנראה מבחינתו לא רצה להעצים את הכח הדתי שהיה מגיע עם החזקת הר הבית. או במילים אחרות, דרישה להקמת בית מקדש שלישי. הוא קבע, אנחנו עכשיו משלמים את המחיר.
ואת המחיר הזה, המחיר המדמם, ממשיכים לשלם מי שאינו נתפס בעיניי המחבלים המרצחים, כראוי להיות פה. הרצח המזעזע בהר הבית של שני השוטרים הדרוזים רס"מ האיל סתאוי, בן 30 ממרר, ורס"מ כמיל שנאן, בן 22 מחורפיש, על ידי שלושה ערבים ישראלים, מלמדת על הבעייתיות והשבריריות של החברה בישראל. מדינה יהודית, במקום מוסלמי, ערבים ישראלים, הורגים דרוזים ישראלים. אין לכם דוגמא טראגית גדולה מזה ללמד על מה שעובר עלינו בימים אלה.
אין ספק שההחלטה שקיבל דיין בשנת 67' לא עשתה טוב לאף אחד בחברה הישראלית. לא יהודים, לא לערבים (מוסלמים בעיקר וגם נוצרים), לא דרוזים ולא צ'רקסים, שגם הם משרתים בצבא ובמשטרה. העובדה שדיין השאיר הכל בידי מיעוט בארץ היא טעות. לא בגלל שהמיעוט הזה מתפלל במקום הקדוש לו (שוב השלישי), אלא בגלל שכשלטון הוא שלל את התפילה מהיהודים ובכך נתן למעשה את החותמת הסופית שזה לא מקום רשמי של היהדות. בשנת 1967 כשישראל הייתה המנצחת הכל יכולה, זה לא סיכן איש. היום זה כבר ברור מה זה עושה ממרחק 50 שנה.
טוב היה עושה דיין אם היה חושב פעמיים, או משאיר את ההחלטה גם לאחרים, לאפשר לכל הדתות להיכנס ולהשאיר את הר הבית בידי מדינת ישראל. בשנת 1967, אף אחד בעולם המוסלמי, לא היה מצייץ. ההיפך, היו מודים לו שנתן גם להם חלק לשמר בהיסטוריה שלהם. (אגב היהודים לא יכלו להתקרב כמעט לכותל , אלא רק באזור קטן מאוד, בתקופה שלפני הקמת המדינה, שלא לדבר על הר הבית).
אני לא מאשים את דיין בפיגוע. אבל ברור שאם ישראל הייתה הריבון בהר הבית ולא הווקף והירדנים, כן הירדנים (כחלק מהסכם השלום), השקט היה שורר בהר הבית, בוודאי יותר ממה שהוא היום. עכשיו לך תשנה היסטוריה. זה יעלה לכולם בדם.
